האתיקה האובייקטיביסטית
איין ראנד
מאחר שאני עומדת לדבר על האתיקה האובייקטיביסטית, אתחיל בכך שאצטט את הנציג הטוב ביותר של אתיקה זאת – ג'ון גאלט, ב"מרד הנפילים":
"במשך מאות שנים של אסונות ופורענויות, שנחתו עלינו בגלל הקוד המוסרי שלכם, זעקתם שהקוד שלכם הופר, שהפורענויות הם העונש על הפרת הקוד, שהאדם חלש ואנוכי מכדי לשפוך את כל הדם הדרוש. הוקעתם את האדם, הוקעתם את הקיום, הוקעתם את העולם הזה, אבל אף פעם לא העזתם להטיל ספק בקוד שלכם. ... המשכתם לזעוק שהקוד שלכם נאצל, שהטבע האנושי אינו טוב דיו להגשים אותו. ואיש לא קם ושאל את השאלה: טוב? על פי איזו אמת מידה?"
"רציתם לגלות את זהותו של ג'ון גאלט. ובכן, אני האיש ששאל את השאלה ההיא."
"כן, זהו אכן עידן של משבר מוסרי. ... הקוד המוסרי שלכם הגיע לשיאו, למבוי הסתום שבסוף מסלולו. ואם אתם רוצים להמשיך לחיות, אתם לא צריכים עכשיו לחזור למוסריות ... אלא לגלות אותה." 1, 2
מהו מוסר, או אתיקה? זהו קוד ערכי, זוהי מערכת של ערכים המדריכה את האדם בהחלטותיו ופעולותיו – ההחלטות והפעולות הקובעות את המטרה של חייו ואת מהלך חייו. האתיקה, כמדע, עוסקת בגילוי ובהגדרה של קוד כזה.
השאלה הראשונה שעליה יש להשיב, כתנאי מוקדם לכל נסיון להגדיר, לשפוט או לקבל מערכת של אתיקה מסוימת, היא: מדוע זקוק האדם למערכת ערכים?
אני מדגישה זאת. השאלה הראשונה איננה: איזה קוד ערכי צריך האדם לקבל? השאלה הראשונה היא: האם האדם זקוק בכלל לערכים – ומדוע?
האם מושג הערך, ה"טוב או רע", הוא המצאה אנושית שרירותית, שאינה קשורה לעובדות המציאות, שאינה נגזרת מהן ושאינה נתמכת על ידן – או שמא הוא מבוסס על עובדה מטפיזית, על תנאי שאינו ניתן לשינוי של קיום האדם? (אני משתמשת במלה "מטפיזית" במובן של: מה ששייך למציאות, לטבע הדברים, לקיום.) האם מוסכמה אנושית שרירותית, מנהג בלבד, הם הקובעים כי האדם חייב לפעול על-פי מערכת עקרונות – או האם קיימת עובדה במציאות המחייבת זאת? האם האתיקה היא תחום של גחמות: של רגשות אישיים, צווים חברתיים והתגלויות מיסטיות – או שמא היא תחום של השכל?3 האם האתיקה היא מותרות סובייקטיביות – או הכרח אובייקטיבי?
בהיסטוריה העגומה של האתיקה – מלבד כמה יוצאים מן הכלל נדירים ולא מוצלחים – אנשי המוסר ראו את האתיקה כתחום של גחמות, כלומר של האי-רציונלי. חלק מהם עשו זאת במפורש, בכוונה – אחרים באופן מרומז, כבררת מחדל. גחמה היא רצון שנחווה על-ידי אדם שאינו יודע את הגורם לו ואינו רוצה לגלותו.
אף פילוסוף לא נתן תשובה רציונלית ומדעית, תשובה שניתנת להוכחה באופן אובייקטיבי על השאלה: מדוע זקוק האדם לקוד ערכי. כל עוד שאלה זאת נותרה ללא תשובה, אי אפשר היה לגלות או להגדיר קוד מוסרי, רציונלי, מדעי, אובייקטיבי. אריסטו, הגדול שבין כל הפילוסופים, לא ראה את האתיקה כמדע מדוייק; הוא ביסס את המערכת המוסרית שלו על התבוננות במה שהאנשים האצילים והחכמים בזמנו בחרו לעשות, ולא ענה על השאלות: מדוע הם בחרו לפעול כך, ומדוע הוא העריך אותם כאצילים וחכמים.
רוב הפילוסופים תפסו את קיומה של האתיקה כדבר מובן מאליו, כנתון, כעובדה היסטורית, ולא עסקו בגילוי הסיבה המטפיזית או התוקף האובייקטיבי שלה. רבים מהם ניסו לבטל את המונופול המסורתי של המיסטיקה בתחום האתיקה ולהגדיר לכאורה מוסר רציונלי, מדעי, לא דתי. אבל הניסיונות שלהם לא היו אלא קבלת דוקטרינות אתיות של מיסטיקנים והצדקתן על בסיס חברתי, ניסיונותיהם לא היו אלא החלפת האל ב-חברה.
המיסטיקנים המוצהרים ראו את "רצון האל" השרירותי והלא מוסבר כאמת המידה לטוב וכמה שקובע את תקפות האתיקה שלהם. הניאו-מיסטיקנים החליפו אותו ב"טובת החברה", ובכך נפלו למעגליות של הגדרה, כמו "אמת המידה לטוב הוא מה שטוב לחברה". משמעות הדבר הייתה, מבחינה הגיונית – וכיום, באופן מעשי כלל עולמי – כי ה"חברה" עומדת מעל כל עקרון של אתיקה, משום שהיא המקור, היא הסטנדרט והקריטריון לאתיקה, משום ש"הטוב" הוא כל דבר שהחברה רוצה בו, כל דבר שהיא טוענת שהוא לרווחתה ולהנאתה. פירושו של דבר הוא כי ה"חברה" יכולה לעשות כל דבר שהיא רוצה, משום ש"הטוב" הוא כל דבר שהיא בוחרת לעשות משום שהיא בוחרת לעשות זאת.
ומכיוון שאין יישות שהיא חברה, שכן חברה היא רק אוסף של אנשים פרטיים – פירוש הדבר הוא כי אנשים אחדים (הרוב או כל כנופייה הטוענת להיות דובר הרוב) רשאים מבחינה מוסרית לפעול להשגת כל גחמה (או כל זוועה) שהם רוצים להשיג, בעוד אנשים אחרים נדונים לבלות את חייהם בשירות רצונותיהם של חברי הכנופייה.
קשה לומר שזה רציונלי, אך רוב הפילוסופים החליטו כעת להכריז שהשכל (ה-reason) נכשל, שהאתיקה היא מחוץ לכוחו של השכל, שאי אפשר להגדיר אתיקה רציונלית ואי אפשר יהיה להגדירה אי פעם, וכי בתחום האתיקה – בבחירת ערכיו, פעולותיו, שאיפותיו, מטרות חייו – האדם חייב להיות מודרך על-ידי משהו שונה מן השכל.
על-ידי מה? על-ידי אמונה – אינסטינקט – אינטואיציה – התגלות – הרגשה – טעם – דחף – משאלה – גחמה. כיום, כמו בעבר, רוב הפילוסופים מסכימים שהסטנדרט האולטימטיבי של האתיקה הוא גחמה (הם מכנים זאת: "הנחה שרירותית" או "בחירה סובייקטיבית" או "מחוייבות רגשית") – והמאבק הוא רק ביחס לשאלה של מי היא הגחמה: שלך או של החברה או של הרודן או של אלוהים. יהיו אשר יהיו הדברים האחרים שביחס אליהם חלוקים ביניהם אנשי האתיקה כיום, הרי שהם מסכימים ביניהם כי האתיקה היא עניין סובייקטיבי וכי שלושת הדברים שאינם נכנסים לתחומה הם: השכל – התודעה4 – המציאות.
אם הינכם תוהים מדוע העולם מתמוטט עתה ומגיע לרמה נמוכה יותר ויותר של גיהנום, זוהי הסיבה לכך.
אם ברצונכם להציל את הציוויליזציה, הנחה זאת של האתיקה המודרנית – ושל כל ההיסטוריה של האתיקה – צריכה לעמוד למבחן.
כדי להעמיד במבחן הנחת יסוד של כל דיסציפלינה, יש להתחיל מן ההתחלה. באתיקה, יש להתחיל בשאלה: מה הם ערכים? מדוע האדם זקוק להם?
'ערך' הוא מה שפועלים כדי להשיגו ו/או לשמרו. המושג 'ערך' איננו ראשוני; הוא מניח מראש תשובה על השאלה: ערך עבור מי ועבור מה? הוא מניח מראש ישות שמסוגלת לפעול להשגת מטרה שיש לה אלטרנטיבה. במקום שבו לא קיימת אלטרנטיבה, לא יכולים להתקיים לא מטרות ולא ערכים.
אני מצטטת מתוך הנאום של גאלט:
"ביקום יש רק חלופה בסיסית אחת: קיום או אי-קיום – והיא מתייחסת לסוג אחד ויחיד של ישויות: לאורגניזמים חיים. חומר דומם מתקיים באופן בלתי תלוי, אך אין הדבר נכון לגבי החיים: החיים תלויים במסלול פעולה מסוים. אי-אפשר להרוס חומר, הוא אמנם משנה את צורתו אך אינו יכול להפסיק להתקיים. רק אורגניזם חי נתקל בחלופה הקבועה: סוגיית החיים או המוות. החיים הם תהליך של פעולה שהעצמי מייצר כדי לקיים את עצמו. אם אורגניזם נכשל בפעולתו, הוא מת; רכיביו הכימיים נשארים בעולם, אך חייו אינם קיימים עוד. רק בזכות המושג 'חיים' מתאפשר בכלל המושג 'ערך'. רק לגבי ישות חיה הדברים יכולים להיות טובים או רעים."
כדי להבהיר נקודה זאת באופן מלא, נסו לדמיין רובוט בן אלמוות שלא ניתן להרוס אותו, ישות שנעה ופועלת אבל אינה מושפעת מדבר, ישות שאי אפשר לשנותה משום בחינה, שאי אפשר להזיק לה, לפגוע בה או להשמידה. ליישות כזו לא יוכלו להיות ערכים כלשהם; היא לא תוכל להרוויח או להפסיד דבר; היא לא תוכל לראות דבר כמשהו שהוא בעדה או נגדה, כמשרת את רווחתה או כמאיים עליה, כמספק את האינטרסים שלה או כבלתי מספק אותם. לא יוכלו להיות לה לא אינטרסים ולא מטרות.
רק יישות חיה יכולה להיות בעלת מטרות ובעלת היכולת ליצור מטרות. רק לאורגניזם החי יש היכולת לפעולה של ייצור עצמי, המכוונת למטרה. ברמה הפיזית, תפקודיהם של כל האורגניזמים החיים, מהפשוטים ביותר למורכבים ביותר – מתפקוד ההזנה בתא בודד של אמבה ועד למחזור הדם בגוף האדם – הם פעולות הנוצרות על-ידי האורגניזם עצמו ומכוונות למטרה אחת: קיום החיים של האורגניזם.5
חייו של אורגניזם תלויים בשני גורמים: החומר או הדלק שלו הוא זקוק, המצוי בסביבתו, והפעולה של גופו שלו, פעולה של שימוש נכון בדלק. מהו הסטנדרט שקובע מה נכון בהקשר זה? הסטנדרט הוא חייו של האורגניזם, או: מה שדרוש לקיומו של האורגניזם.
בעניין זה, לא עומדת בפני האורגניזם ברירה: מה שדרוש לקיומו נקבע על-ידי טבעו, על-ידי סוג היישות שהינו. האורגניזם יכול להסתגל לסביבה בצורות רבות, באופנים רבים, כולל יכולתו להתקיים במשך זמן מה במצב של נכות או חולי, אבל האלטרנטיבה היסודית של קיומו נותרת בעינה: אם האורגניזם נכשל בתפקודים הבסיסייים הדרושים לפי טבעו – אם הפרוטופלסמה של אמבה מפסיקה לספוג מזון, או אם ליבו של אדם מפסיק לפעום – האורגניזם מת. במובן יסודי, חוסר תנועה הוא ההיפך מן החיים. אפשר לקיים את החיים רק על-ידי תהליך מתמיד של פעילות של קיום עצמי. המטרת של פעולה זאת, הערך האולטימטיבי, שכדי לשמרו יש להשיגו בכל רגע במהלך הפעולה, הוא חיי האורגניזם.
ערך אולטימטיבי הוא המטרה הסופית, המטרה שכל המטרות האחרות הן אמצעים להשגתה –והיא הקובעת את הסטנדרט שלפיו מוערכות כל המטרות האחרות. חייו של אורגניזם הם הסטנדרט הערכי שלו: מה שמקדם את חייו הוא הטוב, מה שמאיים עליהם הוא הרע.
ללא מטרה סופית, לא יכולות להיות מטרות משניות או אמצעים: סדרת אמצעים הנמשכת ללא סוף לעבר מטרה שאינה קיימת היא, מבחינת מטפיסית ואפיסטמולוגית, בלתי אפשרית. רק מטרה סופית, מטרה כשלעצמה, היא המאפשרת קיומם של ערכים. מבחינה מטפיסית, החיים הם התופעה היחידה שהיא מטרה כשלעצמה: ערך שמושג ונשמר על-ידי תהליך מתמיד של פעולה. מבחינה אפיסטמולוגית, מושג ה'ערך' תלוי באופן יסודי ונגזר ממושג שקודם לו, המושג 'חיים'. לדבר על 'ערך' באופן מנותק מ'חיים' זה גרוע אף יותר מסתירה במונחים. רק מושג החים הוא שהופך את מושג הערך לאפשרי.
בתשובה לפילוסופים הטוענים שאי אפשר לבסס קשר בין מטרות או ערכים לבין עובדות המציאות, ברצוני להדגיש את העובדה כי יישים חיים, קיימים ומתפקדים, מחייבים את קיומם של ערכים ואת קיומו של ערך סופי שהוא, עבור כל יצור חי, חייו שלו. כך, תקפותם של שיפוטים ערכיים מושגת על-ידי התייחסות לעובדות המציאות. העובדה כי יישות חייה קיימת, קובעת את מה שהיא צריכה לעשות. זאת באשר לנושא היחס בין "מה שקיים" לבין "מה שצריך להיות".6
כעת, באיזה אופן מגלה האדם את מושג ה'ערך'? כיצד הוא נעשה מודע לראשונה לנושא ה"טוב ורע" בצורתו הפשוטה ביותר? על-ידי התחושות הפיזיות של הנאה או כאב. בדיוק כפי שתחושות הם הצעד הראשון בהתפתחותה של תודעה אנושית בתחום הקוגניציה, כך הן הצעד הראשון בתחום ה-הערכה.
היכולת לחוות הנאה או כאב טבועה מלידה בגוף האדם; היא חלק מטבעו, חלק מסוג היישות שהינו. לא ניתנת לו הברירה ביחס ליכולתו לחוות תחושות של הנאה או כאב, ואין בידיו ברירה ביחס לסטנדרט הקובע את הגורמים לתחושות אלה. מהו הסטנדרט הזה? חייו.
המכניזם של הנאה-כאב בגוף האדם – ובגופיהם של כל האורגניזמים החיים בעלי יכולת תודעה – משמש כשומר אוטומטי של חיי האורגניזם. התחושה הפיזית של הנאה היא סימן המצביע על כך שהאורגניזם פועל במהלך הפעולה הנכון. התחושה הפיזית של כאב היא סימן אזהרה מסכנה, המצביע על כך שהאורגניזם פועל במהלך פעולה שגוי, זהו סימן לכך שדבר מה פוגם בתפקוד הנכון של גופו, וכי דרושה פעולה כדי לתקנו. הדוגמה הטובה ביותר לכך מומחשת במקרים הנדירים של ילדים הנולדים ללא יכולת לחוש כאב פיזי; ילדים אלה אינם חיים זמן רב; אין להם אמצעים לגלות מה יכול לפגוע בהם, אין להם סימני אזהרה, ולכן שריטה קטנה יכולה להתפתח לזיהום קטלני, ומחלה קשה יכולה להתגלות כשכבר מאוחר מכדי לטפל בה.
תודעה – עבור אורגניזמים חיים שהם בעלי תודעה – היא אמצעי הקיום הבסיסי.
האורגניזמים הפשוטים יותר, כמו צמחים, יכולים להתקיים באמצעות תפקודיהם הפיזיים האוטומטיים. האורגניזמים הגבוהים יותר, כמו בעלי-החיים והאדם, אינם יכולים להתקיים באופן זה: צרכיהם מורכבים יותר, וטווח פעולותיהם רחב יותר. התפקודים הפיזיים של גופיהם יכולים לבצע באופן אוטומטי רק את תפקיד השימוש בדלק, אך הם לא יכולים להשיג את הדלק. כדי להשיגו, האורגניזמים הגבוהים יותר זקוקים ליכולת התודעה. צמח יכול להשיג את מזונו מהאדמה שבה הוא גדל. בעל-חיים צריך לצוד אותו. האדם צריך לייצרו.
לצמח אין ברירה ביחס לפעולותיו; המטרות שהוא פועל להשיגן הן אוטומטיות, טבועות בו מלידתו, נקבעות על-ידי טבעו. מזון, מים ואור השמש, הם ערכים שאותם הוא שואף להשיג, הנקבעים על-ידי טבעו. חייו הם אמת המידה הערכית המכוונת את פעולותיו. תנאי הסביבה של הצמח יכולים להיות שונים, יש להם חלופות – למשל, חום או כפור, יובש או שטפון – וישנן פעולות מסוימות שהוא יכול לבצע כדי להתמודד מול תנאים עוינים, כמו יכולתם של צמחים מסוימים לגדול ולזחול מתחת לסלע כדי להגיע לאור השמש. אך יהיו התנאים אשר יהיו, לאופן פעולתו של הצמח אין חלופות שונות: הוא פועל באופן אוטומטי כדי לקדם את חייו, הוא לא יכול לפעול להרס עצמו.
טווח הפעולות הדרוש לקיומם של האורגניזמים הגבוהים יותר הוא רחב יותר: הוא עומד ביחס ישר לטווח התודעה שלהם. הנמוכים מבין המינים בעלי התודעה הם בעלי יכולת של חישה, המספיקה כדי לכוון את פעולותיהם ולספק את צרכיהם. תחושה נוצרת על-ידי התגובה האוטומטית של איבר חישה לגירוי מהעולם החיצוני; היא מתרחשת ברגע הגירוי ומתקיימת כל זמן שהגירוי נמשך ולא מעבר לכך. תחושות הן תגובות אוטומטיות, צורות של ידע אוטומטיות, שתודעה לא יכולה לרצות בהן ולא יכולה להמנע מהן. אורגניזם שהוא בעל יכולת חישה בלבד מודרך על-ידי מכניזם של הנאה-כאב בגופו כלומר, על-ידי ידע אוטומטי ועל-ידי קוד ערכי אוטומטי. חייו הם הסטנדרט הערכי המכוון את פעולותיו. בטווח הפעולה האפשרי לו, הוא פועל אוטומטית לקדם את חייו ואינו יכול לפעול להרס עצמו.
האורגניזמים הגבוהים יותר הם בעלי צורת תודעה עוצמתית הרבה יותר; הם יכולים לשמר תחושות, הם בעלי יכולת של תפיסה (פרספציה). תפיסה היא קבוצת תחושות הנשמרות ומאוחדות באופן אוטומטי במוחו של אורגנזים חי, דבר שמאפשר לו להיות מודע, לא לגירויים בודדים, אלא ל-יישויות, לדברים. בעל-חיים מודרך לא רק על-ידי תחושות מיידיות, אלא על-ידי תפיסות. פעולותיו אינן תגובות בודדות ונפרדות לגירויים בודדים ונפרדים אלא תגובות המכוונות על-ידי מודעות מאוחדת למציאות שבפניה הוא ניצב ושאותה הוא תופס. הוא מסוגל לתפוס את הדברים הקונקרטיים הקיימים ברגע מסוים והוא מסוגל ליצור קשרים תפיסתיים אוטומטיים, אך הוא לא יכול להמשיך מעבר לכך. הוא מסוגל ללמוד מיומנויות מסויימות לטיפול במצבים מסויימים, כמו ציד או הסתתרות, מיומנויות שההורים מלמדים את צאצאיהם. אך לבעל-החיים אין יכולת בחירה ביחס לידע ולמיומנויות שהוא רוכש; הוא יכול רק לחזור עליהם דור אחר דור. ולבעל-החיים אין בחירה ביחס לסטנדרט הערכי המכוון את פעולותיו: חושיו מספקים לו קוד אוטומטי של ערכים, ידע אוטומטי על הטוב והרע עבורו, על מה שמקדם את חייו ועל מה שמסכן אותם. לבעל-החיים אין יכולת להרחיב את הידע שלו או להתחמק ממנו. במצבים שבהם הידע שלו פגום, הוא נכחד – כמו, לדוגמה, בעל-חי שעומד על מסילת ברזל בדרכה של רכבת נוסעת. אך כל זמן שהוא חי, פועל בעל-החיים על סמך הידע שלו, בבטחון אוטומטי וללא כוח בחירה: הוא לא יכול להשהות את תודעתו שלו – הוא איננו יכול להחליט לא לתפוס – הוא לא יכול להתחמק מתפיסותיו שלו – הוא לא יכול להתעלם ממה שטוב עבורו, הוא לא יכול להחליט לבחור ברע ולפעול באופן שפוגע בעצמו.
לאדם אין קוד הישרדות אוטומטי. אין לו מהלך פעולה אוטומטי, ולא מערכת ערכים אוטומטית. חושיו אינם אומרים לו באופן אוטומטי מה טוב או רע עבורו, מה יקדם את חייו או יסכן אותם, לאילו מטרות עליו לשאוף ואילו אמצעים ישיגו אותן, באילו ערכים תלויים חייו, איזה מהלך פעולה הם דורשים. תודעתו שלו חייבת לגלות את התשובות על כל השאלות הללו – אך תודעתו לא תתפקד אוטומטית. האדם, המין החי הגבוה ביותר עלי אדמות – היצור שתודעתו היא בעלת יכולת בלתי מוגבלת להשגת ידע – האדם, הוא היישות החיה היחידה הנולדת ללא כל ערובה להשאר בכלל במצב מודע. ההבדל היחיד בין האדם לבין כל המינים החיים האחרים הוא העובדה שהתודעה שלו היא רצונית.
בדיוק כפי שהערכים האוטומטיים המכוונים את תפקודי גופו של צמח מספיקים לקיומו, אך אינם מספיקים לקיומו של בעל-חיים – כך הערכים האוטומטיים המסופקים על-ידי המכניזם התחושתי–תפיסתי של תודעת בעל-חיים מספיקים כדי להדריכו, אך אינם מספיקים לאדם. פעולותיו וקיומו של האדם דורשים הדרכה של ערכים מושגיים הנגזרים מידע מושגי. אך אי אפשר לרכוש ידע מושגי באופן אוטומטי.
'מושג' הא איחוד שכלי (אינטגרציה מנטלית) של שני דברים קונקרטייים פרספטואליים או יותר, המבודדים על-ידי תהליך של הפשטה (אבסטרקציה) ומאוחדים על-ידי הגדרה מסוימת. כל מילה בשפה האנושית, פרט לשמות, מסמנת מושג, הפשטה המייצגת מספר בלתי מוגבל של דברים קונקרטיים מסוג מסוים. על-ידי ארגון החומר הפרספטואלי הנתון למושגים, וארגון המושגים הללו למושגים רחבים יותר ויותר, מסוגל האדם לתפוס, להחזיק, לזהות ולאחד כמות בלתי מוגבלת של ידע, ידע שמתרחב מעבר לפרספציות המיידיות, הנתונות בכל רגע. איברי החושים של האדם פועלים אוטומטית; מוח האדם מאחד את נתוני החושים לפרספציות באופן אוטומטי; אבל תהליך איחוד הפרספציות למושגים – תהליך ההפשטה ויצירת המושגים – אינו אוטומטי.
תהליך יצירת המושגים אינו מורכב רק מתפיסה של כמה אבסטרקציות פשוטות, כמו 'כסא', 'שולחן', 'חם', 'קר', ומלימוד הדיבור. זהו תהליך המורכב משיטה של שימוש בתודעה, שהשם הטוב ביותר לה הוא המונח 'המשגה'. זהו אינו מצב סביל של רישום רשמים אקראיים. זהו תהליך פעיל של זיהוי רשמים במונחים מושגיים, של איחוד כל מאורע וכל תצפית להקשר מושגי, של תפיסת יחסים, הבדלים ודמיונות בחומר הפרספטואלי ושל הפשטתם למושגים חדשים, של הסקת מסקנות, של יצירת היסקים לוגיים, של הגעה למסקנות , של שאלת שאלות חדשות וגילוי תשובות חדשות ושל הרחבת הידע למכלול הולך וגדל. היכולת המכוונת תהליך זה, היכולת הפועלת באמצעות מושגים, היא: השכל (ה-reason). התהליך הוא חשיבה.
השכל (ה-reason) הוא היכולת המזהה ומאחדת את החומר המסופק על-ידי חושיו של האדם. זוהי יכולת שהאדם צריך להפעיל על-ידי בחירה. חשיבה אינה פעולה אוטומטית. בכל שעה ובכל עניין בחייו, האדם חופשי לחשוב או להתחמק ממאמץ זה. החשיבה דורשת מצב של מודעות מלאה וממוקדת. פעולת המיקוד של התודעה היא רצונית. האדם יכול למקד את הכרתו (ה-mind) למודעות מלאה, פעילה ומכוונת למטרה במציאות – והוא יכול לא למקדה ולתת לעצמו להיסחף בעירפול מודע-למחצה, ורק להגיב על כל גירוי מקרי שעשוי להופיע בכל רגע, כשהוא נתון לחסדי המכניזם החושי-תפיסתי הבלתי מכוון שלו ולחסדי הקשרים האקראיים של מכניזם זה המופעלים על-ידו באופן מקרי.
כשאדם לא ממקד את שכלו, אפשר לומר שהוא מודע במובן התת-אנושי של המילה, שכן הוא חווה תחושות ותפיסות. אך במובן של המילה [מודעות] המתאים לאדם – במובן של תודעה המודעת למציאות ומוסגלת לטפל בה, תודעה המסוגלת לכוון את פעולותיו ולהבטיח את קיומו של אדם – שכל שאינו ממוקד הוא אינו תודעה.
מבחינה פסיכולוגית, הבחירה "לחשוב או לא לחשוב" היא הבחירה "להתמקד או לא להתמקד". מבחינה קיומית, הבחירה "להתמקד או לא להתמקד" היא החירה "להיות מודע או לא להיות מודע". מבחינה מטפיסית, הבחירה "להיות מודע או לא להיות מודע" היא הבחירה בין חיים למוות.
תודעה – עבור האורגניזמים החיים שהם בעלי תודעה – היא אמצעי הקיום הבסיסי. עבור האדם, אמצעי הקיום הבסיסי הוא השכל. האדם אינו יכול להתקיים, כפי שיכולים בעלי-החיים, רק על-פי הדרכת הדברים שאותם הוא תופס ברמה הפרספטואלית. תחושת רעב תשדר לו שהוא זקוק למזון (אם הוא למד לזהותה כ"רעב"), אך היא לא תאמר לו כיצד להשיג את המזון ולא תאמר לו איזה מזון טוב עבורו או רעיל. הוא לא יכול לספק את צרכיו הפיזיים הפשוטים ביותר ללא תהליך חשיבה. הוא זקוק לתהליך חשיבה כדי לגלות כיצד לשתול ולגדל את מזונו או איך ליצור כלי נשק לציד. הדברים שאותם הוא תופס עשויים להובילו למערה, אם קיימת מערה זמינה לו – אך כדי לבנות את המחסה הפשוט ביותר, הוא זקוק לתהליך חשיבה. לא הדברים שהוא תופס באמצעות חושיו ולא "אינסטינקטים" לא יאמרו לו כיצד להדליק אש, כיצד לטוות בד, איך לעצב כלים, איך לבנות גלגל, איך לייצר מטוס, כיצד לערוך ניתוח להוצאת תוספתן, איך לייצר נורה חשמלית או שפורפרת אלקטרונית או ציקלוטרון או קופסת גפרורים. אבל חייו תלויים בידע כזה – ורק פעולת תודעה רצונית, תהליך חשיבה, יוכל לספק אותו.
אבל אחריותו של האדם ממשיכה מעבר לכך: תהליך חשיבה אינו אוטומטי ואינו "אינסטינקטיבי" ואינו בלתי רצוני – ולא בלתי טועה. האדם חייב ליזום אותו, לקיימו ולשאת באחריות לתוצאותיו. עליו לגלות כיצד להבדיל בין מה שנכון או לא נכון וכיצד לתקן את שגיאותיו שלו; עליו לגלות כיצד לתקף את מושגיו, את מסקנותיו ואת הידע שלו; עליו לגלות את חוקי החשיבה, את חוקי הלוגיקה, עליו לכוון את חשיבתו. הטבע לא נותן לו כל ערובה אוטומטית ליעילות המאמצים המנטליים שלו.
דבר לא ניתן לאדם עלי אדמות מלבד הפוטנציאל והחומר שעליו אפשר לממשו. הפוטנציאל הוא מכונה מופלאה: תודעתו; אך זוהי מכונה ללא מצת, מכונה שרצון האדם הוא שצריך להיות המצת שלה, המתנע העצמי והנהג שלה; האדם חייב לגלות כיצד להשתמש בתודעתו והוא חייב לקיים את פעילותה באופן מתמיד. החומר הוא היקום כולו, ללא גבולות לידע שהאדם יכול לרכוש ולהנאה מהחיים שהוא יכול להשיג. אך האדם חייב ללמוד, לגלות ולייצר בעצמו כל דבר שהוא זקוק לו או רוצה בו – על-ידי החלטתו שלו, באמצעות מאמציו שלו, על-ידי מוחו שלו.
יצור שאינו יודע באופן אוטומטי מה נכון או שקרי, אינו יכול לדעת אוטומטית מה צודק או לא צודק, מה טוב או רע עבורו. אך הוא זקוק לידע זה כדי לחיות. הוא אינו פטור מחוקי המציאות, הוא אורגניזים ספציפי, בעל טבע ספציפי, ופעולות ספציפיות נדרשות כדי לקיים את חייו. הוא לא יכול להתקיים על-ידי שימוש באמצעים שרירותיים, ולא באמצעות תנועות אקראיות או דחפים עיוורים, ולא באופן מקרי או על-פי גחמות. מה שקיומו דורש נקבע על-ידי טבעו ולא נתון לבחירתו. מה שנתון לבחירתו הוא רק אם יגלה את הדרוש לקיומו, אם יבחר במטרות ובערכים הנכונים או הלא נכונים. הוא חופשי לבחור את הבחירה השגויה, אך אינו חופשי להצליח בדרך זו. הוא חופשי להתחמק מהמציאות, הוא חופשי לא למקד את מוחו ולהיכשל באופן עיוור בכל דרך שירצה, אך אינו חופשי להתחמק מהתהום שהוא מסרב לראות. ידע, עבור כל אורגנזים בעל תודעה, הוא אמצעי הקיום; לתודעה חיה, כל "יש" מורה על "מה שצריך להיות". האדם חופשי לבחור שלא להיות מודע, אך אינו חופשי להתחמק מהעונש על חוסר תודעה: הרס. האדם הוא המין החי היחיד המסוגל לפעול להרס עצמו – וזוהי הדרך שבה פעל במשך רוב ההיסטוריה שלו.
מה הן, אם כן, המטרות שאליהן האדם צריך לשאוף? מה הם הערכים הדרושים לקיומו? זוהי השאלה שעליה צריך לענות מדע האתיקה. וזוהי, גבירותי ורבותי, הסיבה לכך שהאדם זקוק לקוד אתי.
כעת תוכלו להעריך את משמעותן של התפיסות המספרות לכם שהאתיקה היא תחום של האי-רציונלי, שהשכל אינו יכול להדריך את חיי האדם, שמטרותיו וערכיו צריכים להיבחר על-ידי הצבעה או על-פי גחמה – שלאתיקה אין כל קשר למציאות, לקיום, לפעולותיו ולענייניו המעשיים של האדם – או שמטרת האתיקה היא מעבר לקבר, שהמתים, ולא החיים, זקוקים לאתיקה.
האתיקה אינה פנטזיה מיסטית – ולא הסכם חברתי – ולא מותרות סובייקטיביים שאפשר לוותר עליהם, שיש להחליפם או להשליכם בכל מצב חירום. האתיקה היא הכרח מטאפיזי אובייקטיבי לקיומו של האדם – היא קיימת לא בחסדם של העל טבעי או של שכניך או של גחמותיך, אלא בזכות המציאות וטבע החיים.
אני מצטטת מנאומו של גאלט: "האדם נקרא יצור רציונלי, אך הרציונליות היא עניין של בחירה – והחלופה שטבעו מציע לו היא: יצור רציונלי או חיה אובדנית. האדם חייב להיות אדם – מבחירה; הוא חייב לייחס לחייו ערך – מבחירה; הוא חייב ללמוד לקיים אותם – מבחירה; הוא חייב לגלות את הערכים הנחוצים ולהגשים את סגולותיו – מבחירה. קוד ערכי שהתקבל מבחירה הוא קוד מוסרי."
אמת המידה הערכית של האתיקה האובייקטיביסטית – אמת המידה שלפיה יש לשפוט מהו טוב ומהו רע – היא חיי האדם, או: מה שדרוש לקיומו של האדם כאדם.
מאחר שהתבונה היא אמצעי הקיום הבסיסי של האדם, מה שמתאים לחייו של יצור רציונלי הוא הטוב; מה ששולל, מתנגד או הורס אותם – הוא הרע.
מאחר שהאדם חייב לגלות באמצעות שכלו שלו ולייצר באמצעות מאמציו שלו את כל מה שהוא זקוק לו, שני עיקרי השיטה לקיומו של יצור רציונלי הם: מחשבה ועבודה יצרנית.
אם אנשים מסויימים אינם בוחרים לחשוב, אלא חיים, כמו חיות מאולפות, על-ידי חיקוי אנשים אחרים, על-ידי חזרה על צלילים ותנועות שלמדו מאחרים, ולא מנסים לעולם להבין כיצד עליהם לפעול, עדיין קיומם מתאפשר על-ידי מי שבחר לחשוב ולגלות את התנועות שאותן הם מחקים. קיומם של טפילים שכליים אלה תלוי בגורל העיוור; התודעות הלא ממוקדות שלהם לא מסוגלות לדעת את מי לחקות, מי הם אלה שאחרי תנועותיהם יהיה זה בטוח לעקוב. אנשים אלה הם הצועדים אל התהום, נגררים אחרי כל זורע הרס המבטיח להם לקחת על עצמו את האחריות שממנה הם מתחמקים: האחריות להיות מודע.
אם אנשים מסויימים מנסים להתקיים על-ידי כוח הזרוע או הונאה, על ידי בזיזה, שוד, תרמית או שעבוד של האנשים המייצרים, עדיין קיומם מתאפשר רק באמצעות קורבנותיהם, רק באמצעות האנשים שבוחרים לחשוב ולייצר את הטובין שהם בוזזים. בוזזים אלה הם טפילים שלא מסוגלים להתקיים, שחיים על-ידי הריסת אלה המסוגלים לחיות, אלה השואפים לדרך פעולה המתאימה לאדם.
האנשים המנסים להתקיים, לא על-ידי השכל אלא באמצעות הכוח, מנסים להתקיים על-ידי אופן הפעולה של החיות. אבל בדיוק כפי שחיות לא היו מסוגלות לתקיים על-ידי אימוץ שיטת הפעולה של הצמחים, על ידי דחיית התנועה וציפייה לכך שהאדמה תזין אותם – כך בני אדם אינם יכולים להתקיים על-ידי אימוץ שיטת הפעולה של החיות, על-ידי דחיית השכל והסתמכות על בני-האדם הייצרניים שישמשו להם כטרף. בוזזים כאלה ישיגו אולי את מטרותיהם לטווח המיידי, אך במחיר הרס קורבנותיהם והרס עצמם. כעדות לכך, קחו כל פושע או כל דיקטטורה.
האדם לא יכול להתקיים, כמו חיה, על-ידי פעולה המכוונות לטווח הקרוב. חייה של חיה הם סדרת מחזורים נפרדים, החוזרים שוב ושוב, כמו מחזור הרביייה או אחסון מזון לחורף; תודעתה של חיה לא יכולה לאחד את מכלול חייה; היא מסוגלת להחזיק בידע הדרוש לפעולותיה עד גבול מסויים, עד שהחיה צריכה להתחיל מחדש את מחזור פעולותיה, ללא קשר לעבר.
חיי האדם הם שלם מתמשך: לטוב או לרע, כל יום, כל שנה וכל עשור בחייו מחזיקים את מכלול כל הימים שעברו. הוא יכול לשנות את החלטותיו, הוא חופשי לשנות את כיוון דרכו, הוא אפילו חופשי, במקרים רבים, לכפר על תוצאות עברו – אך הוא אינו חופשי להתחמק מהן, הוא אינו חופשי לחיות את חייו באופן שמכוון לטווח המיידי בלבד ללא חשש מנזק, כמו חיה, נער שעשועים או בריון. כדי שיצליח במשימת הקיום, כדי שפעולותיו לא תהיינה מכוונות להרס עצמו, האדם חייב לבחור את דרכו, את מטרותיו, את ערכיו, בהקשר ובמונחים של חיים שלמים. תחושות, תפיסות, דחפים או "אינסטינקטים" לא יוכלו לעשות זאת; רק תודעה מסוגלת לכך.
זוהי משמעות ההגדרה של: מה שדרוש לקיומו של האדם כאדם. אין פירוש הדבר קיום רגעי או פיזי בלבד. אין פירוש הדבר קיום פיזי רגעי של בריון חסר תודעה, הממתין לבריון אחר שיפצפץ את גולגלתו. אין פירוש הדבר קיום פיזי רגעי של צבר שרירים מזדחל המוכן לקבל כל תנאי, לציית לכל בריון ולוותר על כל ערך, למען מה שידוע כ"קיום בכל מחיר", שיכול להימשך, או לא להימשך, שבוע או שנה. "קיום האדם כאדם" פירושו התנאים, השיטות, המצבים והמטרות הדרושים לקיומו של יצור רציונלי במהלך כל חייו – בכל ההיבטים של הקיום הנתונים לבחירתו.
האדם אינו יכול להתקיים אלא רק כאדם. הוא יכול לנטוש את אמצעי הקיום שלו, את תודעתו, הוא יכול להפוך את עצמו ליצור תת-אנושי והוא יכול להפוך את חייו לתקופה קצרה של סבל, בדיוק כפי שגופו יכול להתקיים במשך זמן מה בתהליך של התפרקות כתוצאה ממחלה. אך הוא לא יכול להצליח, כתת-אדם, בהשגת דבר כלשהו מלבד התת-אנושי – כפי שהאימה המכוערת של התקופות האנטי-רציונליות בהיסטוריה של האנושות יכולה להדגים. האדם צריך להיות אדם מתוך בחירה – והמשימה של האתיקה היא ללמד אותו כיצד לחיות כאדם.
האתיקה האובייקטיביסטית רואה את חיי האדם כאמת המידה הערכית – ואת חייו שלו כתכלית המוסרית של כל אדם.
ההבדל בין "אמת מידה" לבין "תכלית" בהקשר זה הוא: "אמת מידה" היא עיקרון מופשט המשמש כבסיס להנחיית בחירותיו של האדם בהשגת תכלית קונקרטית מסויימת. "זה הדרוש לקיום האדם כאדם" הוא עיקרון מופשט החל על כל אדם. המשימה של יישום עיקרון זה ביחס לתכלית קונקרטית מסויימת – התכלית של לחיות חיים המתאימים ליצור רציונלי – שייך לכל אדם פרטי, והחיים שהוא חי הם שלו עצמו.
האדם חייב לבחור את פעולותיו, את ערכיו ואת מטרותיו באמצעות אמת המידה המתאימה לאדם – כדי להשיג, לתחזק, למלא ולהנות מהערך הסופי, שהוא מטרה כשלעמו, שהוא חייו שלו.
ערך הוא מה שהאדם פועל כדי להשיג ו/או לשמור – מעלה היא הפעולה שבאמצעותה האדם משיגו ו/או מחזיק בו. שלושת הערכים הבסיסיים באתיקה האובייקטיביסטת – שלושת הערכים המהווים יחד את האמצעים להשגתו ומימושו של הערך הסופי, שהוא חיי האדם – הם: תבונה, תכלית, הערכה עצמית, ושלוש המעלות מתאימות להם – הן: רציונליות, יצרנות, גאווה.
עבודה יצרנית היא התכלית המרכזית של חייו של אדם רציונלי, היא הערך המרכזי המאחד וקובע את ההיררכיה של כל ערכיו האחרים. התבונה היא המקור, התנאי המוקדם לעבודתו הייצרנית – הגאווה היא התוצאה.
רציונליות היא המעלה הבסיסית של האדם, היא המקור לכל מעלותיו האחרות. חטאו הבסיסי של האדם, המקור לכל הרעות שלו, הוא פעולת אי המיקוד של תודעתו, השהייה של תודעתו, שאינה עיוורון אלא סירוב לראות, לא בורות כי אם סירוב לדעת. אי רציונליות היא דחיית אמצעי הקיום של האדם, ובשל כך, גם מחוייבות למסלול של הרס עיוור; מה שהוא אנטי תודעה הוא אנטי חיים.
משמעותה של מעלת הרציונליות היא הכרה וקבלת התבונה כמקור היחיד לידע, כשופט היחיד של ערכים וכמדריך היחיד לפעולה. משמעותה היא מחוייבות מוחלטת למצב של מודעות מלאה, לשמירת מיקוד שכלי מלא ביחס לכל הנושאים, בכל הבחירות, בכל זמן ערות. פירושה מחוייבות לתפיסה האפשרית המלאה ביותר של המציאות ולהרחבה מתמדת ופעילה של התפיסה, כלומר של הידע. פירושה הוא מחוייבות למציאות של קיומך שלך, כלומר, מחוייבות לעיקרון שלפיו כל מטרותיך, ערכיך ופעולותיך מתקיימים במציאות ולכן לעולם אין להעמיד ערך או שיקול כלשהו מעל תפיסת את המציאות. משמעותה היא מחוייבות לעיקרון שכל אמונותיך, ערכיך, מטרותיך, רצונותיך ופעולותיך חייבים להיות מבוססים על תהליך חשיבה, גזורים ממנו, ונבחרים ומאומתים על ידו – תהליך חשיבה מדוייק וקפדני, המכוון על-ידי יישום חמור באופן בלתי מתפשר של ההיגיון, כככל שיכולתך המלאה ביותר מאפשרת. משמעותה היא קבלת האחריות ליצירת שיפוטיך שלך וחיים באמצעות פעולת תודעתך שלך (שהיא מעלת העצמאות). משמעותה היא שלעולם אין לוותר על עמדותיך אל מול דעותיהם או רצונותיהם של אחרים (שהיא מעלת האינטגריטי) – שלעולם אין לנסות לזייף את המציאות בכל צורה (זוהי מעלת היושר) – שלעולם אסור לך לבקש או להעניק את מה שלא הורווח או את מה שאינו ראוי, לא בחומר ולא ברוח (זוהי מעלת הצדק). משמעותה היא שלעולם אין לרצות בתוצאות ללא סיבות, ושלעולם אין להוציא לפועל סיבה ללא קבלת אחריות מלאה לתוצאותיה – כי לעולם אין לנהוג כמו זומבי, כלומר, ללא ידיעת מטרותיך ומניעיך – כי לעולם אין להחליט החלטות, ליצור אמונות או לשאוף לערכים מחוץ להקשר, כלומר, בניתוק או בניגוד למכלול הידע המאוחד, השלם, הנתון לך – ומעל הכל, לעולם אין להתחמק מסתירות. משמעותה היא הדחייה של כל צורה של מיסטיקה, כלומר, כל טענה למקור של ידע שהוא על טבעי, לא חושי, לא רציונלי, ולא ניתן להגדרה. משמעותה היא המחוייבות לתבונה, לא בהתקפים פתאומיים או בעניינים נבחרים או במצבי חירום מיוחדים, אלא כדרך חיים קבועה.
מעלת הייצרנות היא ההכרה בעובדה כי עבודה יצרנית היא התהליך שבאמצעותו תודעת האדם מקיימת את חייו, היא התהליך המשחרר את האדם מהצורך להתאים את עצמו לסביבתו, כפי שעושים כל בעלי-החיים, והמעניק לו את הכוח להתאים את סביבתו אליו. עבודה יצרנית היא המובילה להישגים הבלתי מוגבלים של האדם ואשר דורשת את תכונותיו הנעלות ביותר: יכולתו היצירתית, שאפתנותו, החלטיותו, סירובו לשאת באסונות ללא עוררין, מסירותו למען יצירה-מחדש של עולמו בדמות ערכיו. "עבודה יצרנית" אין פירושה עשייה לא ממוקדת של התנועות הנדרשות לביצוע מטלה כלשהי. משמעותה היא חיפוש הנעשה באופן מודע אחר קריירה יצרנית, בכל מסלול, גדול או צנוע, של מאמץ רציונלי, בכל רמה של יכולת. מה שרלוונטי מבחינה אתית אינו רמת היכולת של האדם או מעמד עבודתו, אלא השימוש המלא ביותר והמכוון ביותר של תודעתו.
מעלה הגאווה היא ההכרה בעובדה "שכפי שהאדם חייב לייצר את הערכים הפיזיים הנחוצים לו כדי לקיים את חייו, עליו לייצר את ערכי האופי אשר הופכים את חייו ראויים לקיום – שכפי שהאדם עושה את הונו במו ידיו, כך הוא עושה את נשמתו במו ידיו." (מרד הנפילים.) מעלת הגאווה יכולה להיות מתוארת באופן הטוב ביותר באמצעות המונח: "שאפתנות מוסרית". משמעותה היא כי עליך להרוויח את הזכות להחזיק בעצמך כערך הגבוה ביותר שלך באמצעות השגת השלמות המוסרית שלך – שאותה תוכל להשיג על-ידי כך שלעולם לא תקבל מעלות לא רציונליות שאי אפשר לקיימן, ולעולם לא תיכשל בקיום מעלות רציונליות – על ידי כך שלעולם לא תקבל על עצמך אשמה לא מוצדקת ולעולם לא תצדיק את אשמתך, או, אם הנך אשם, לעולם לא תשאיר מצב זה ללא תיקון – על-ידי כך שלעולם לא תפטור עצמך באופן סביל מהפגמים שבאופייך – על-ידי כך שלעולם לא תציב כל דאגה, משאלה, פחד או מצב רוח רגעי מעל המציאות של הערכתך העצמית. ומעל הכל, פירושה דחיית תפקיד הקורבן, דחיית כל תורה המטיפה להקרבה עצמית כמעלה או חובה מוסרית.
העיקרון החברתי הבסיסי של האתיקה האובייקטיביסטית הוא שכפי שהחיים הם תכלית לעצמם, כך כל אדם חי הוא תכלית לעצמו, לא אמצעים למטרותיהם או לרווחתם של אחרים – ולכן, האדם חייב לחיות למען עצמו, לא להקריב את עצמו למען אחרים ולא להקריב אחרים למען עצמו. המשמעות של לחיות למען עצמו היא כי השגת אושרו שלו היא מטרתו המוסרית העליונה של האדם.
במונחים פסיכולוגיים, עניין קיומו של האדם אינו עומד בפני תודעתו כעניין של "חיים או מוות", אלא כעניין של "אושר או סבל". אושר הוא מצב החיים המוצלח, סבל הוא סימן האזהרה מפני כישלון, מפני מוות. בדיוק כפי שמנגנון ההנאה-כאב של גוף האדם הוא אינדיקטור אוטומטי לרווחתו של הגוף או לפגיעתו, ברומטר לחלופה הבסיסית שלו, של חיים או מוות – כך המנגנון הרגשי של תודעת האדם מותאם לבצע אותו תפקיד, כברומטר המודד אותה חלופה באמצעות שני רגשות בסיסיים: שמחה וסבל. רגשות הם התוצאות האוטומטיות של שיפוטים ערכיים של האדם, המאוחדים על-ידי תת המודע שלו; רגשות הם הערכות ביחס למה שמקדם את ערכיו של האדם או מאיים עליהם, מה שהוא בעדו או נגדו – מחשבונים מהירים כברק המספקים לו את הסכום הכולל של הרווח או ההפסד שלו.
אבל בעוד שאמת המידה הערכית המפעילה את מנגנון ההנאה-סבל הפיזי של גוף האדם היא אוטומטית וטבועה מלידה, נקבעת על-ידי טבעו של הגוף – אמת המידה הערכית המפעילה את המנגנון הרגשי שלו אינה כזאת. כיוון שלאדם אין ידע אוטומטי, לא יכולים להיות לו ערכים אוטומטיים; כיוון שאין לו רעיונות הטבועים מלידה, לא יכולים להיות לו שיפוטים ערכיים הטבועים מלידה.
האדם נולד עם מנגנון רגשי, בדיוק כפי שהוא נולד עם מנגנון קוגניטיבי; אך בלידתו, שניהם הם "לוח חלק". התפקוד הקוגניטיבי של האדם, שכלו, הוא הקובע את התוכן של שניהם. המנגנון הרגשי של האדם פועל כמו מחשב ששכלו צריך לתכנת – והתכנות מורכב מהערכים ששכלו בוחר.
אבל מאחר שפעולת שכלו של האדם אינה אוטומטית, הערכים שלו, כמו כל הנחות היסוד שלו, הם תוצר של מחשבתו או של ההתחמקויות שלו: האדם בוחר את ערכיו באמצעות תהליך מודע של מחשבה – או שהוא מקבל אותם כברירת מחדל, על-ידי אסוציאציות לא מודעות, מתוך אמונה, קבלת הסמכות של מישהו, באמצעות צורה כלשהי של פעפוע חברתי או חיקוי עיוור. רגשות נוצרים על-ידי ההנחות של האדם, שבהן הוא מחזיק באופן מודע או לא מודע, באופן מפורש או מרומז.
לאדם אין בחירה ביחס ליכולתו להרגיש כי משהו טוב או רע עבורו, אבל מה הוא מחשיב כטוב או רע, מה יגרום לו הנאה או כאב, מה הוא יאהב או ישנא, יחשוק בו או יפחד ממנו, תלוי בסטנדרט הערכי שלו. אם הוא בוחר ערכים לא רציונליים, הוא הופך את המנגנון הרגשי שלו מהיותו מהמגן שלו למחריבו. האי-רציונלי הוא בלתי אפשרי; הוא סותר את עובדות המציאות; עובדות לא יכולות להשתנות על-ידי משאלה, אך הן יכולות להרוס את בעל המשאלה. אם אדם רוצה בסתירות ופועל להשגתן – אם הוא מבקש לאכול את העוגה ולהשאירה שלימה – הוא מפרק את תודעתו; הוא הופך את חייו הפנימיים למלחמת אזרחים של כוחות עיורים המשתתפים בעימותים חשוכים, חסרי כיוון, חסרי טעם וחסרי משמעות (וזהו, אגב, המצב הפנימי של מרבית האנשים כיום).
אושר הוא מצב של התודעה הנובע מהשגת ערכים. אם אדם מעריך עבודה יצרנית, אושרו הוא המידה שבה הוא מצליח בקידום חייו. אך אם אדם מעריך הרס, כמו סדיסט – או עינוי עצמי, כמו מזוכיסט – או חיים לאחר המוות, כמו מיסטיקן – או הנאות ללא מחשבה, כמו הנוהג במכונית בחוסר זהירות "בשביל הכיף" – האושר לכאורה שלו הוא מידת הצלחתו בהרס עצמו. יש להוסיף כי אי אפשר לכנות את המצב הרגשי של כל אירציונליסטיים אלה אושר או אפילו הנאה: זוהי הקלה רגעית בלבד ממצב החרדה המתמיד שלהם.
אי אפשר להשיג לא חיים ולא אושר על-ידי רדיפה אחר גחמות לא רציונליות. כשם שהאדם חופשי לנסות להתקיים בכל אמצעי אקראי, כטפיל, קבצן או בוזז, אך אינו חופשי להצליח בכך מעבר לטווח המיידי – כך הוא חופשי לחפש את אושרו בכל תרמית אירציונלית, בכל גחמה, בכל הזיה, בכל בריחה חסרת מחשבה מהמציאות, אך אינו חופשי להצליח בכך מעבר לטווח המיידי ואינו חופשי להתחמק מהתוצאות.
אני מצטטת מנאומו של ג'ון גאלט: "אושר הוא מצב של שמחה בלתי סותרת – שמחה בלי עונש ובלי אשם, שמחה שאיננה מתנגשת עם אף אחד מהערכים האחרים שלכם ואינה מקרבת את קצכם ... האושר מתאפשר רק לאדם רציונלי, אדם שאיננו רוצה אלא יעדים רציונליים, שאיננו חותר אלא לערכים רציונליים ושאיננו שואב את שמחתו אלא מפעולות רציונליות."
קיום החיים והשאיפה לאושר אינם שני עניינים שונים. לראות את חייך כערך העליון ואת אושרך כמטרה העליונה הם שני היבטים של אותו הישג. מבחינה קיומית, הפעילות של השגת יעדים רציונליים היא פעילות של קיום החיים; מבחינה פסיכולוגית, תוצאתה, הגמול שלה ומה שמתלווה אליה הוא המצב הרגשי של אושר. האדם חי את חייו, בכל שעה, שנה או במהלך כל חייו, באמצעות התנסות בחוויית האושר. וכשאדם חווה את סוג האושר הטהור שהוא מטרה כשלעצמו – הסוג הגורם לאדם לחשוב: "בשביל זה כדאי לחיות" – האדם מברך ומאשר במונחים רגשיים את העובדה המטפיזית כי החיים הם מטרה כשלעצמה.
אבל אי אפשר להפוך את היחס בין סיבה לתוצאה. האדם יכול להיות מאושר רק על-ידי קבלת "חיי האדם" כיסוד ראשוני ועל-ידי שאיפה לערכים הרציונליים הדרושים להם – לא על-ידי קבלת "האושר" כיסוד ראשוני לא מוגדר שלא ניתן לפירוק, וניסיון לחיות בהנחייתו. אם תשיג את הטוב לפי סטנדרט ערכי רציונלי, תהייה בהכרח מאושר; אבל מה שיגרום לך אושר, לפי סטנדרט רגשי לא מוגדר כלשהו, אינו בהכרח טוב. להעמיד את "כל מה שעושה אותי מאושר" כמדריך לפעולה פירושו: להיות מודרך רק על-ידי גחמות רגשיות. רגשות אינם כלים של מחשבה; להיות מודרך על-ידי גחמות – על-ידי תשוקות שמקורותיהם, טבעם ומשמעותם אינם ידועים – משמעו להפוך לרובוט עיוור המופעל על-ידי שדים שלא ניתנים להכרה (על-ידי התחמקויות מעופשות), רובוט החובט את מוחו המקובע אל מול קירות המציאות שהוא מסרב לראות.
זהו הרעיון המופרך המצוי ביסוד ההדוניזם – בכל גרסה של ההדוניזם האתי, האישי או החברתי, הפרטי או הכללי. "אושר" יכול להיות המטרה הראויה של האתיקה, אך לא הסטנדרט. המשימה של האתיקה היא להגדיר את הקוד הערכי המתאים לאדם ובכך לתת לו את הכלים להשגת אושר. להכריז, כמו ההדוניסטים האתיים, כי "הערך המתאים הוא כל מה שגורם לך הנאה" פירושו להכריז ש"הערך הנכון הוא כל מה שאתה במקרה מעריך" – טענה שמשמעותה היא הסתלקות מאחריות אינטלקטואלית ופילוסופית, הצהרה על חוסר משמעותה של האתיקה.
הפילוסופים שניסו לפתח קוד רציונלי לכאורה, נתנו לאנושות לא יותר מאשר בחירה בין גחמות: רדיפה "אנוכית" אחר הגחמות שלך (כמו האתיקה של ניטשה) – או היענות "לא אנוכית" לגמחותיהם של אחרים (כמו האתיקה של בנתאם, מיל, קומט וכל ההדוניסטים החברתיים, בין אם התירו לאדם לכלול את הגמחות שלו בין מיליוני הגחמות של האחרים ובין אם יעצו לו להפוך עצמו לחיה לא אנוכית המנסה להיאכל על-ידי אחרים).
כאשר מתייחסים ל"רצון" כאל יסוד אתי ראשוני, ללא קשר לטבעו או לסיבתו, ולסיפוק כל רצון כאל מטרה אתית ([כפי שמבטאת הטענה] "האושר הגדול ביותר למספר הגדול ביותר") – לא נותרת ברירה לאנשים אלא לשנוא, לפחד ולהילחם זה בזה, שכן רצונותיהם והאינטרסים שלהם יתנגשו בהכרח. אם "רצון" הוא אמת המידה האתית, אזי רצונו של אדם אחד לייצר ורצונו של אדם אחר לשדוד אותו הם בעלי תקפות אתית שווה; לרצונו של האחד להיות חופשי ולרצונו של האחר לשעבדו תקפות אתית שווה; רצונו של אדם אחד להיות נאהב ומוערך בשל מעלותיו ורצונו של אדם אחר לקבל אהבה והערכה שהוא אינו ראוי להן, הם בעלי תקפות אתית שווה. ואם אי הסיפוק של כל רצון מהווה הקרבה, אזי אדם שמכוניתו נגנבה הוא קורבן, וכזה הוא גם האדם שרוצה או חושק במכונית שבעליה מסרב לתת לו אותה – ושני "קורבנות" אלה הם בעלי מעמד אתי שווה. ואם כך, הברירה היחידה הנותרת לאדם היא לשדוד או להישדד, להרוס או להיהרס, להקריב אחרים לכל רצון שלך או להקריב את עצמך לכל רצון של אחר; אם כך, הברירה האתית היחידה של האדם היא להיות סדיסט או מזוכיסט.
הקניבליזם המוסרי של כל הדוקטרינות ההדוניסטיות והאלטרואיסטיות מצוי בהנחה כי אושרו של אדם אחד מחייב פגיעה באדם אחר.
כיום, רוב האנשים מחזיקים בהנחה זו כדבר מוחלט שאין לפקפק בו. וכאשר מדברים על זכותו של האדם להתקיים למען עצמו, למען האינטרס העצמי הרציונלי של עצמו, רוב האנשים מניחים באופן אוטומטי שפירוש הדבר הוא זכותו להקריב אחרים. הנחה כזאת היא הודאה באמונתם שלהם כי האינטרס העצמי של האדם – שעליו הוא צריך לוותר בחוסר אנוכיות – הוא לפגוע, לשעבד, לשדוד או לרצוח אחרים. הרעיון שאדם יכול לפעול למען האינטרס העצמי שלו רק על-ידי יחסים עם אחרים שאין בהם הקרבה, לא עלה מעולם על דעתם של אותם הומניטרים הדוגלים באי-אנוכיות, המכריזים על רצונם להשיג אחווה בין כל בני האדם. והוא לא יעלה על דעתם, או על דעתו של מישהו, כל עוד המושג "רציונלי" מושמט מההקשר של "ערכים", "רצונות", "אינטרס-עצמי" ו- אתיקה.
האתיקה האובייקטיביסטית דוגלת ותומכת בגאווה ב-אנוכיות רציונלית – שפירושה: הערכים הדרושים לקיומו של האדם כאדם – כלומר: הערכים הדרושים לקיום אנושי – לא הערכים הנוצרים על-ידי הרצונות, הרגשות, ה"שאיפות", ההרגשות, הגחמות או הצרכים של בריונים אי רציונליים, שמעולם לא נגמלו מהמנהג הקדמון של הקרבת האדם, שמעולם לא גילו את החברה התעשייתית ושאינם יכולים להעלות בדעתם כל אינטרס עצמי מלבד חטיפת השלל של הרגע.
האתיקה האובייקטיביסטית טוענת כי תועלת אנושית אינה מצריכה הקרבה של אדם וכי אי אפשר להשיגה על-ידי הקרבת מישהו למישהו אחר. היא טוענת כי האינטרסים הרציונליים של אנשים אינם מתנגשים – כי אין ניגוד אינטרסים בין אנשים שאינם רוצים במה שהם אינם ראויים לו, שאינם מקריבים ולא מקבלים קורבנות, המתייחסים זה אל זה כמו סוחרים, הנותנים ערך תמורת ערך.
עיקרון המסחר הוא העיקרון האתי הרציונלי היחיד לכל היחסים בין אנשים, אישיים או חברתיים, פרטים או ציבוריים, רוחניים או חומריים. זהו עיקרון הצדק.
סוחר הוא אדם המרוויח את מה שהוא מקבל ואינו נותן או לוקח את מה שהוא אינו ראוי לו. הוא לא מתייחס לאנשים כאל אדונים או עבדים, אלא כאל שווים עצמאיים. הוא סוחר עם אנשים באמצעות חילופים באופן חופשי, רצוני, ללא כפייה – חילופים המועילים לשני השותפים לפי השיפוט העצמאי שלהם עצמם. סוחר אינו מצפה לתשלום עבור אי מילוי הבטחותיו, אלא רק עבור הישגיו. הוא לא מעביר לאחרים את משא כישלונותיו, ואינו משעבד את חייו בשל כישלונותיהם של אחרים.
בעניינים רוחניים (ב"רוחניים" כוונתי: "מה ששייך לתודעת האדם") – המטבע או אמצעי החליפין שונה, אך העיקרון זהה. אהבה, ידידות, הוקרה, התפעלות הן תגובה רגשית של אדם אחד למעלותיו של אחר, התשלום הרוחני הניתן בתמורה להנאה האישית, האנוכית שאדם אחד מקבל ממעלות אופיו של אדם אחר. רק פרא או אלטרואיסט יטען כי הערכת מעלותיו של אדם אחר היא פעולה של חוסר אנוכיות, כי בכל הקשור לאינטרסים ולהנאה אנוכיים, אין הבדל בקשר עם גאון או טיפש, אם פוגשים גיבור או בריון, אם מתחתנים עם אשה אידאלית או עם אשה מופקרת. בעניינים רוחניים, סוחר הוא אדם שאינו מבקש אהבה עבור חולשותיו או מגרעותיו, אלא רק עבור מעלותיו, ואינו מעניק את אהבתו לחולשותיהם או למגרעותיהם של אחרים, אלא רק למעלותיהם.
לאהוב משמעו להעריך. רק אדם אנוכי באופן רציונלי, אדם בעל הערכה עצמית, מסוגל לאהוב – משום שהוא האדם היחיד המסוגל להחזיק בערכים תקיפים, עקביים, בלתי מתפשרים, מבלי לבגוד בהם. האדם שאינו מעריך את עצמו, אינו יכול להעריך שום דבר ואף אחד.
רק על בסיס של אנוכיות רציונלית – על בסיס הצדק – אנשים יכולים להיות לחיות יחד בחברה חופשית, שלווה, משגשגת, טובה, רציונלית.
האם אדם יכול להפיק תועלת אישית כלשהי מחיים בחברה אנושית? כן – אם זוהי חברה אנושית. שני הערכים הגדולים שאפשר להשיגם מקיום חברתי הם: ידע ומסחר. האדם הוא המין היחיד היכול להעביר ולהרחיב את כמות הידע שלו מדור לדור; הידע הזמין באופן פוטנציאלי לאדם גדול יותר מהידע שכל אדם בודד יוכל להתחיל לרכוש במשך חייו; כל אדם משיג רווח שאי אפשר לכמתו מהידע שהתגלה על-ידי בני אדם אחרים. הרווח הגדול השני הוא חלוקת העבודה: זו מאפשרת לאדם להקדיש את מאמציו לתחום עבודה מסוים ולסחור עם אחרים המתמחים בתחומים אחרים. צורה זו של שיתוף פעולה מאפשרת לכל האנשים הלוקחים בה חלק להשיג ידע, מיומנות ותמורה גדולים יותר במאמציהם ממה שיכלו להשיג אילו כל אחד מהם צריך היה לייצר את כל מה שהוא זקוק לו, על אי בודד או בחווה המקיימת את עצמה.
אך רווחים אלה מצביעים, מגבילים ומגדירים את סוג האנשים שיכולים להיות בעלי ערך זה לזה ובאיזה סוג חברה: רק אנשים רציונליים, יצרניים ועצמאיים, בחברה רציונלית, יצרנית וחופשית. טפילים, בטלנים, בוזזים, פראים ובריונים לא יכולים להיות בעלי ערך לאדם – והוא לא יכול להרוויח דבר מחיים בחברה המותאמת לצרכים, לדרישות ולהגנה שלהם, חברה המתייחסת אליו כקורבן ואשר מענישה אותו על מעלותיו כדי לתגמל אותם על מגרעותיהם, כלומר: חברה המבוססת על האתיקה האלטרואיסטית. שום חברה אינה יכולה להיות בעלת ערך לחיי האדם אם המחיר הוא ויתור על זכותו לחייו.
העיקרון הפוליטי הבסיסי של האתיקה האובייקטיביסטית הוא: אסור לשום אדם ליזום שימוש בכוח פיזי נגד אחרים. לשום אדם – או קבוצה או חברה או ממשלה – אין זכות לקחת על עצמו את התפקיד של פושע וליזום שימוש בכפייה פיזית נגד כל אדם אחר. לאנשים יש זכות להשתמש בכוח פיזי רק כתגובה ורק נגד אלה שיזמו שימוש בו. העיקרון האתי המעורב בכך הוא פשוט וברור: זהו ההבדל בין רצח להגנה עצמית. שודד מנסה להשיג ערך, עושר, על-ידי הריגת קורבנו; הקורבן אינו מתעשר על-ידי הריגת שודד. העיקרון הוא: אסור לאדם להשיג ערך כלשהו מאחרים על-ידי שימוש בכוח פיזי.
המטרה המוסרית הראויה היחידה של ממשלה היא להגן על זכויותיו של האדם, כלומר: להגן עליו מפני אלימות פיזית – להגן על זכותו לחייו שלו, לחירותו שלו, לרכושו שלו ולשאיפה לאושרו שלו. ללא זכויות רכוש, שום זכויות אחרות לא אפשריות.
לא אנסה בהרצאה קצרה לדון בתיאוריה הפוליטת של האובייקטיביזם. המעוניינים ימצאו אותה מוצגת בפירוט מלא ב"מרד הנפילים". אומר רק שכל מערכת פוליטית מבוססת על תיאוריה אתית ונגזרת ממנה – והאתיקה האובייקטיביסטית היא הבסיס המוסרי הדרוש למערכת הפוליטית-כלכלית הנהרסת כיום בכל העולם, נהרסת בדיוק בגלל חוסר הגנה וחוסר תיקוף ברמה הפילוסופית, המוסרית: המערכת האמריקאית המקורית: הקפיטליזם. אם הקפיטליזם ייכחד יהיה זה משום שהוא לא ידוע ולא מזוהה: מעולם לא הוסתר נושא כלשהו באמצעות עיוותים, תפיסות מוטעות ומצגי שווא. כיום, מעטים האנשים שיודעים מהו הקפיטליזם, כיצד הוא פועל ומה הייתה ההיסטוריה שלו.
כשאני אומרת "קפיטליזם", כוונתי לקפיטליזם מלא, טהור, ללא פיקוח או שליטה, "לסה פר" (laissez-faire) – עם הפרדה בין כלכלה למדינה, באותה הדרך ומאותן הסיבות כמו ההפרדה בין דת למדינה. מערכת טהורה של קפיטליזם מעולם לא הייתה קיימת, אפילו לא באמריקה; דרגות שונות של פיקוח ממשלתי ערערו ועיוותו אותו מההתחלה. הקפיטליזם אינו המערכת של העבר; זוהי המערכת של העתיד – אם יהיה לאנושות עתיד.
לאילו המעוניינים בהיסטוריה ובסיבות הפסיכולוגיות של בגידת הפילוסופים בקפיטליזם, אזכיר שאני דנה בהן במאמר "לאינטלקטואל החדש" (For the New Intellectual) המוצג בספרי הקרוי בשם זה.
הדיון הנוכחי צריך להיות מוגבל לנושא האתיקה. הצגתי את העיקרים החשובים ביותר של שיטתי, אך הם מספיקים כדי להראות באיזה אופן האתיקה האובייקטיביסטית היא המוסר של החיים – בניגוד לשלושת האסכולות הראשיות של התיאוריה האתית, המיסטית, החברתית והסובייקטיבית, שהביאו את העולם למצבו הנוכחי והמייצגות את המוסר של המוות.
שלושת האסכולות הללו שונות רק בשיטתן, לא בתוכן שלהן. מבחינת התוכן, הן רק גרסאות של האלטרואיזם, התורה האתית הרואה את האדם כקורבן, הטוענת כי לאדם אין זכות להתקיים למען עצמו, כי שירות האחרים הוא ההצדקה היחידה לקיומו, ושהקרבה עצמית היא חובתו המוסרית, מעלותו וערכו העליונים ביותר. ההבדלים הם רק ביחס לשאלה מי יוקרב למי. האלטרואיזם מחזיק במוות כתכליתו הסופית וכאמת המידה הערכית שלו – ולפיכך הגיוני הדבר שוויתור, כניעה, הכחשה עצמית וכל צורת סבל אחרת, כולל הרס עצמי, הן המעלות שבהן הוא תומך. וכן הגיוני כי אלה הם הישגיהם היחידים של האלטרואיסטים בעבר ובהווה.
שימו לב כי שלוש האסכולות הללו של תיאוריה אתית הינן נגד החיים, לא רק מבחינת תוכנן, אלא גם בשיטתן.
תורת האתיקה המיסטית מבוססת באופן מפורש על ההנחה שאמת המידה הערכית באתיקה של האדם נקבעת לאחר המוות, על-ידי החוקים או הדרישות של מימד על טבעי, אחר, שהאדם אינו יכול לקיים את האתיקה, שהיא לא מותאמת ומנוגדת לחיי האדם עלי אדמות, ושהאדם חייב לקבל את האשמה על כך ולסבול במשך כל קיומו בעולם, ולכפר על האשמה של אי יכולתו לבצע את הבלתי ניתן לביצוע. התקופות החשוכות וימי הביניים הם המצבה הקיומית לתורה זאת של אתיקה.
תורת האתיקה החברתית מציבה במקום האל את "החברה" – ואף שהיא טוענת כי דאגתה העיקרית היא החיים עלי אדמות, אין אלה חיי האדם, לא חייו של הפרט, אלא חייה של ישות ללא גוף, של הקולקטיב, שהוא, ביחס לכל פרט, כולל כל אחד מלבד עצמו. בכל הקשור לפרט, החובה האתית שלו היא להיות העבד הלא אנוכי, חסר הזכויות וחסר הקול של כל צורך, טענה או דרישה של אחרים. המוטו "אדם לאדם זאב" – שלא מתאים לא לקפיטליזם ולא לזאבים – אכן מתאים לתורת האתיקה החברתית. המצבות החיות לתורה זאת הן גרמניה הנאצית ורוסיה הסובייטית.
תורת האתיקה הסובייקטיבית איננה, ליתר דיוק, תאוריה, אלא שלילה של האתיקה. יתירה מכך: היא שלילה של המציאות, שלילה לא רק של קיומו של האדם, אלא של כל הקיום. רק המושג של עולם הרקליטי לא קבוע, פלסטי ופלואידי, יכול לאפשר למישהו לחשוב או להטיף לכך שהאדם לא זקוק לעקרונות פעולה אובייקטיביים – שהמציאות נותנת לו המחאה פתוחה על ערכים – שכל מה שירצה לבחור כטוב או כרע, ייעשה – שגחמה של אדם היא אמת מידה מוסרית תקפה, ושהשאלה היחידה היא איך להשיגה. המצבה החיה לתורה זאת היא המצב הנוכחי של תרבותנו.
ההתמוטטות המאיימת עתה להרוס את העולם המתורבת לא נגרמה בשל אי-המוסריות של אנשים, אלא בגלל סוג המוסר שהם התבקשו לקיים. האחריות לכך מוטלת על הפילוסופים הדוגלים באלטרואיזם. אין להם שום סיבה להיות המומים ממחזה הצלחתם, ואין להם זכות לגנות את טבע האדם; אנשים צייתו להם ומימשו באופן שלם את האידאלים המוסריים שלהם.
הפילוסופיה היא הקובעת את מטרותיהם ואת דרכם של בני האדם; רק הפילוסופיה יכולה להציל אותם כעת. כיום, העולם עומד בפני ברירה: כדי שהתרבות תשרוד, יש לדחות את המוסר האלטרואיסטי.
אסיים במילותיו של ג'ון גאלט, שבהן אני פונה, כמוהו, לכל אנשי המוסר של האלטרואיזם, בעבר או בהווה: "אתם הפכתם את הפחד לכלי נשק וקבעתם שמוות יהיה עונשו של כל אדם שיתנגד למוסריות שלכם. אנחנו הענקנו לו חיים, כגמול על קבלת המוסריות שלנו."
הערות
1 ההדגשות בכתב נטוי הן במקור.
2 קטעי נאומו של ג'ון גאלט המופיעים כאן, נלקחו מתוך הספר "מרד הנפילים", בתרגומה של יעל סלע-שפירו, בהוצאת כנרת, זמורה-ביתן, 2012.
3 המונח reason מתורגם ל-שכל או תבונה.
4 המונח mind מתורגם ל-תודעה או הכרה.
5 אין להבין את המונח 'מכוון למטרה' בהתייחסות לתופעות פיזיות כמו התפקודים האוטומטיים של האורגניזם, כ'תכליתי' (מושג שאפשר לייחס אותו רק לפעולות של תודעה), ואין הוא מרמז על קיום עיקרון טלאולוגי כלשהו בטבע. אני משתמשת במונח 'מכוון למטרה' בהקשר זה, כדי לציין את העובדה כי התפקודים האוטומטיים של האורגניזמים החיים הם פעולות שטבען הוא כזה שתוצאתן היא קיום חייהם. (הערת המחברת.)
6 ראנד מתייחסת כאן למה שמכונה בפילוסופיה "בעיית ה-is-ought", או "הפער בין ה-is ל-ought". זהו נושא שמתחבטים בו פילוסופים רבים, במיוחד מאז הצביע הפילוסוף דיוויד יום ביצירתו "מסכת טבע האדם" (1737) על כך שטענות על "מה שצריך", כלומר טענות ערכיות, לא יכולות לנבוע באופן תקף מטענות על "מה שקיים", כלומר, מטענות עובדתיות.