​

אתה רואה צמחייה שאינה מוכרת לך, אתה מבחין כי יש אוויר לנשימה; אור השמש נראה חיוור וקר יותר מאשר הנך זוכר אותו. אתה פונה להביט בשמיים, אך עוצר. תחושה פתאומית מכה בך: אם לא תביט, לא תאלץ לדעת, כי ייתכן, שהנך נמצא רחוק מדי מכדור-הארץ וכי שיבה אליו איננה אפשרית; כל עוד אינך יודע זאת, אתה חופשי להאמין בכל דבר העולה על דעתך – ואתה חווה תקווה מעורפלת, נעימה, אף כי היא מלווה, מסיבה כלשהי, בתחושת אשמה.

אתה פונה למכשיריך: הם עשויים היו להינזק; אינך יודע עד כמה. אבל אתה עוצר ונתקף בפחד פתאומי: איך תוכל לבטוח במכשירים אלה? כיצד תוכל לדעת בבטחה, שהם לא יוליכוך שולל? איך תוכל לדעת אם הם יפעלו בעולם אחר? אתה מתרחק מן המכשירים.

כעת אתה מתחיל לתמוה מדוע אין בך רצון לעשות דבר. נראה הרבה יותר בטוח פשוט להמתין עד שמשהו יצוץ איכשהו. עדיף, אתה אומר לעצמך, לא לטלטל את הספינה. הרחק באופק אתה מבחין בסוג כלשהו של יצורים חיים, המתקרבים אליך; אינך יודע אם הם בני אנוש, אבל הם הולכים על שתיים.  הם, אתה מחליט, יגידו לך מה לעשות.

לא שומעים ממך שוב לעולם.
זוהי פנטזיה, אתה אומר? אתה לא תנהג כך ושום אסטרונאוט לא ינהג כך? ייתכן שלא. אך זוהי הדרך, שבה חיים מרבית בני-האדם את חייהם, כאן, על פני כדור-הארץ.
מרבית בני-האדם מכלים את ימיהם במאמץ להתחמק משלוש שאלות, אשר התשובות עליהן מצויות בבסיס כל מחשבה, כל רגש, וכל פעולה של האדם, בין אם הוא מודע לכך ובין אם לאו: היכן אני? כיצד אני יודע זאת? מה עלי לעשות?
בהגיעם לבגרות מספקת על מנת להבין את השאלות הללו, מאמינים בני-האדם, כי הם יודעים את התשובות עליהן. היכן אני? למשל, בעיר ניו-יורק. כיצד אני יודע זאת? זה ברור מאליו. מה עלי לעשות? כאן הם אינם כה בטוחים – אך התשובה הרגילה היא: מה שעושים כולם.
הבעיה היחידה היא, שנראה כי בני-האדם לא נמרצים, לא בטוחים בעצמם, לא מאושרים במיוחד – וכי הם חווים לעתים, חרדה נטולת פשר ואשמה לא מוגדרת, שאותן הם לא יכולים להסביר, שמהן הם לא יכולים להשתחרר.

הם מעולם לא ראו בהיעדר המענה על שלוש השאלות את המקור לבעייתם – וכי קיים מדע אחד בלבד, אשר ביכולתו לענות עליהן:  פילוסופיה.

הפילוסופיה עוסקת בלימוד טבעם  היסודי של הקיום, של האדם, ושל יחסו של האדם לקיום. לעומת המדעים האחרים, העוסקים בהיבטים מסוימים של העולם, עוסקת הפילוסופיה בהיבטי הקיום של כל דבר שקיים. בשדה הידיעה, המדעים הייחודיים דומים לעצים, אבל הפילוסופיה הינה הקרקע, המאפשרת את קיומו של היער.

פילוסופיה לא תגלה לך, לדוגמה, אם הנך נמצא בניו-יורק או בזנזיבר (אף שהיא תעניק לך את האמצעים לברר זאת). אבל הנה מה שהיא  כן תספר לך: האם אתה נמצא ביקום, הנשלט על-ידי חוקי טבע, ואשר לפיכך, הוא יציב, איתן, מוחלט – וניתן לידיעה? או שמא הנך נמצא בתוככי כאוס שלא ניתן לתפיסה, בעולם של ניסים לא מוסברים, בשטף שאינו ניתן לניבוי, שאינו ניתן לידיעה, ואשר תודעתך חסרה את היכולת לתפוס אותו? האם הדברים שאותם הנך רואה סביבך הינם אמיתיים – או שהם אינם אלא אשליה? האם הם קיימים ללא תלות בצופה בהם – או שמא הם נוצרים על-ידו? האם הם האובייקט או הסובייקט של תודעת האדם? האם  הם מה שהם – או שהם ניתנים לשינוי באמצעות פעולתה של תודעה, כמו משאלת לב?

טבען של פעולותיך – ושל שאיפותיך – יהיה שונה, בהתאם למערכת התשובות, שאותה תאמץ. תשובות אלה מגדירות את תחום  המטפיסיקה – תחום החקירה של הקיום עצמו, או במילותיו של אריסטו, של "הקיום כקיים" – הענף  הבסיסי של הפילוסופיה.

אין זה משנה מה הן המסקנות, שאליהן אתה מגיע [ביחס לשאלות המטפיסיות]*, יהיה עליך לעמוד בפני ההכרח לענות על שאלה נוספת, מקבילה: כיצד אני יודע זאת? מאחר שהאדם אינו יודע-כל והוא איננו מחוסן מטעות, עליך לגלות מהו זה, שביחס אליו תוכל לטעון כי הוא ידע וכיצד אפשר להוכיח את תקפות מסקנותיך. האם רוכש האדם ידע באמצעות תהליך תבוני – או על-ידי התגלות פתאומית, שמקורה בכוח על-טבעי? האם התבונה הינה יכולת המזהה ומאחדת את הנתונים, המסופקים על-ידי חושי האדם – או שמא היא ניזונה מרעיונות פנימיים, הנטועים בתודעתו של האדם עוד בטרם לידתו? האם יכולה התבונה לתפוס את המציאות – או שלאדם יכולת ידיעתית אחרת, שהיא עליונה ביחס לתבונה? האם יכול האדם להגיע לוודאות – או שהוא נידון לספק נצחי?

מידת הביטחון העצמי שלך – ומידת הצלחתך – תהיינה שונות, בהתאם למערכת התשובות, שאותה הנך מקבל. תשובות אלה מגדירות את תחום  האפיסטמולוגיה, תורת הידיעה, החוקרת את אמצעי הידיעה של האדם.

שני ענפים אלה הם הבסיס העיוני של הפילוסופיה. את הענף השלישי – האתיקה – אפשר לראות כטכנולוגיה של הפילוסופיה.  האתיקה לא מתייחסת לכל מה שקיים, אלא לאדם בלבד, אבל היא חלה על כל אחד מההיבטים של חיי האדם: על טבעו, על פעולותיו, על ערכיו, ועל יחסיו לכל דבר בקיום. האתיקה, או תורת המוסר, מגדירה את מצפן הערכים, המנחה את פעולותיו ואת בחירותיו של האדם – הפעולות והבחירות הקובעות את מהלך חייו של האדם.

בדיוק כפי שהאסטרונאוט בסיפורי לא ידע מה עליו לעשות, משום שסירב לדעת היכן הוא נמצא וכיצד עליו לגלות זאת, כך גם אתה אינך יכול לדעת מה עליך לעשות עד אשר תדע מהו טבעו של היקום, שאליו הנך מתייחס, מה הם טבעם של כלי הידיעה שלך – ומהו טבעך שלך. בטרם תגיע לאתיקה, עליך לענות על השאלות, שאותן מציבות המטפיסיקה והאפיסטמולוגיה: האם האדם הוא יצור רציונלי, המסוגל להתמודד עם המציאות – או האם הוא עיוור חסר-אונים, שמקומו לא יכירנו, חלקיק המיטלטל בשטף הכללי? האם הישגים והנאה אפשריים לאדם על פני האדמה – או שמא הוא נידון לכישלון ולאסון? בתלות בתשובות על שאלות אלה, תוכל להמשיך ולשקול את השאלות, שאותן מציבה האתיקה: מה הוא טוב ומהו רע לאדם – ומדוע? האם יעדו הראשון במעלה של האדם הוא לבקש את אושרו – או את המפלט מסבלו? האם תכלית חייו של האדם היא סיפוק והגשמה עצמית – או שמא הרס-עצמי? האם על האדם לשאוף למימוש ערכיו – או שמא עליו להציב את שאיפותיהם של אחרים לפני שאיפותיו שלו? האם צריך האדם לבקש אושר – או הקרבה עצמית?

אינני צריכה להצביע על התוצאות השונות, הנובעות מכל אחת משתי המערכות השונות של התשובות. אפשר לראות אותן בכל מקום – בתוככם ובסביבתכם.
התשובות הניתנות על-ידי האתיקה קובעות כיצד על האדם להתייחס אל בני-אדם אחרים, והתייחסות זאת קובעת את הענף הרביעי של הפילוסופיה:  הפוליטיקה, המגדירה את העקרונות של המערכת החברתית הראויה. כדוגמה לאופן פעולתה של הפילוסופיה, הרי שפילוסופיה פוליטית לא תקבע מה תהיה מכסת הדלק המוקצבת לך ובאיזה יום בשבוע תקבלו  – היא תקבע האם לממשלה הזכות לאכוף הקצבה של דבר כלשהו.

הענף החמישי והאחרון של הפילוסופיה הוא  האסתטיקה, חקר האמנות, המבוסס על מטפיסיקה, על אפיסטמולוגיה ועל אתיקה. האמנות עוסקת בצרכים של תודעת האדם ובמילוי משאבים שלהם היא נזקקת.
עתה חלק מכם עשוי לומר, כפי שרבים אומרים: "לעולם אינני חושב במונחים מופשטים כאלה – ברצוני לעסוק בבעיות קונקרטיות, בבעיות מסוימות, מציאותיות – לשם מה אני זקוק לפילוסופיה?"  תשובתי היא: הנך זקוק לה כדי להיות מסוגל לעסוק בבעיות קונקרטיות, בבעיות מסוימות, מציאותיות, דהיינו, הנך זקוק לה על מנת להיות מסוגל לחיות על פני האדמה.
אתה עשוי לטעון – כפי שטוענים רבים – כי מעולם לא הושפעת על-ידי פילוסופיה. אני אבקש ממך לבחון את טענתך זאת. האם אי פעם חשבת או אמרת את הדברים האלה: "אל תהיה כה בטוח – איש אינו יכול להיות בטוח לגמרי בדבר כלשהו". את הרעיון הזה קיבלת מדיויד יום (ומרבים רבים אחרים), אף כי ייתכן שמעולם לא שמעת עליו. או: "זה עשוי להיות טוב בתיאוריה, אבל זה לא עובד במציאות". את זה קיבלת מאפלטון. או: "זה היה מעשה מכוער, אבל אין זה אלא אנושי, אף אחד אינו מושלם". את זה קיבלת מאוגוסטין. או: "ייתכן כי זה נכון עבורך, אבל זה לא נכון עבורי". את זה קיבלת מוויליאם ג'יימס. או: "אין זאת אשמתי! איש לא יכול לשלוט במעשיו". את זה קיבלת מהגל. או: "אינני יכול להוכיח זאת, אבל אני חש כי זה נכון". את זה קיבלת מקאנט. או: "זה הגיוני, אבל להיגיון אין כל קשר למציאות". את זה קיבלת מקאנט. או: "זה מרושע משום שזה אנוכי". את זה קיבלת מקאנט. האם שמעת את הפעילים הפוליטיים העכשוויים אומרים: "פעל קודם, חשוב אחר כך"? הם קיבלו זאת מג'ון דיואי.
יהיו מי שיענו על כך: "כמובן, אמרתי דברים אלה בזמנים שונים, אבל אינני צריך להאמין בזאת, בכל עת. ייתכן שאתמול זה היה נכון, אך זה לא נכון היום". הם קיבלו את זה מהגל. הם עשויים לומר: "עקביות הינה הרוח הרעה של תודעות קטנות". הם קיבלו זאת מתודעה קטנה מאוד, אמרסון. הם עשויים לומר: "האם אי אפשר להתפשר ולשאול רעיונות שונים מפילוסופיות שונות, בהתאם לכדאיות של הרגע?"  הם קיבלו זאת מריצ'ארד ניקסון – שקיבל זאת מוויליאם ג'יימס.
כעת שאל את עצמך: אם אינך מתעניין ברעיונות מופשטים, מדוע זה אתה (ככל בני-האדם) חש הכרח להשתמש בהם? העובדה היא כי רעיונות מופשטים הינם האחדות מושגיות, אשר מכלילות פרטים כה רבים שאינם ניתנים לספירה – וכי ללא רעיונות מופשטים לא תהיה מסוגל לעסוק בבעיות קונקרטיות, בבעיות מסוימות, מציאותיות. מצבך יהיה כמצבו של עולל בן-יומו, אשר עבורו כל עצם הוא תופעה ייחודית, ראשונית. ההבדל בין מצבו המנטלי של רך נולד לבין מצבך המנטלי נעוץ במספר ההאחדות המושגיות שביצעה תודעתך.
לא עומדת בפניך ברירה באשר לצורך לאחד את תצפיותיך, את ניסיונותיך, את הידע שלך – לרעיונות מופשטים, דהיינו, לעקרונות. הבחירה היחידה העומדת לרשותך היא ביחס לאמיתותם או לשקריותם של עקרונות אלה: האם הם מייצגים את האמנותיך המודעות, הרציונליות – או שהינם מקבץ אקראי של רעיונות מכל הבא ליד, אשר את מקורותיהם, את תקפותם, את הקשרם ואת תוצאותיהם אינך יודע, רעיונות, אשר אם תהיה מודע להם, במרבית המקרים תשליכם כתפוד לוהט מידך.
אבל העקרונות שאותם אתה מקבל (באופן מודע או באופן לא מודע) עשויים להתנגש או לסתור זה את זה: גם אותם יש לאחד. מה מאחד אותם? פילוסופיה. מערכת פילוסופית היא השקפה מאוחדת על הקיום. כאדם אין לך ברירה ביחס לעובדה, כי הנך זקוק לפילוסופיה. הבחירה היחידה העומדת לרשותך היא אם להגדיר את הפילוסופיה שלך באמצעותו של תהליך מודע, רציונלי, חמור, של מחשבה ושל חקירה לוגית מדוקדקת, קפדנית – או להניח לתת-המודע שלך להערים גבבה של מסקנות לא מוצדקות, של הכללות שגויות, של סתירות לא מוגדרות, של ססמאות לא מעובדות, של רצונות לא מזוהים, של ספקות ופחדים, אשר הוטלו יחד באקראי, אבל אוחדו על-ידי תת-המודע שלך לסוג של פילוסופיה בת-כלאיים ואוחו למסה אחת מוצקה: ספק-עצמי, ככדור משקולת הקשור בשלשלת במקום שבו אמורות היו לצמוח כנפי תודעתך.
אתה יכול לומר, כפי שרבים אומרים, כי אין זה קל לפעול תמיד על-פי עקרונות מופשטים. לא, זה לא קל. אבל כמה קשה יותר לפעול על-פיהם מבלי לדעת מה הם?
תת-המודע שלך דומה למחשב – מורכב יותר ממחשב שאדם מסוגל לבנות – ותפקודו העיקרי הוא האחדה של רעיונות. מי מתכנת אותו? מחשבתך המודעת. אם אתה משתמט [מפעולת מחשבתך המודעת], אם אינך מגיע להאמנות מוצקות כלשהן, אזי תת-המודע שלך מתוכנת על-ידי המקרה – ואתה מוסר עצמך לכוחם של רעיונות, שאינך מודע לכך שקיבלת אותם. אבל בדרך זו או אחרת, המחשב שלך מפיק פלט, יום-יום ושעה-שעה, בצורה של  רגשות – אשר מהוות הערכות, המבזיקות כברק לדברים שסביבך, המחושבות על-פי ערכיך. אם תכנתת את המחשב שלך באמצעות מחשבה מודעת, אתה יודע מהו טבעם של ערכיך ורגשותיך. אם לא עשית זאת, אינך יודע [מהו טבעם].
אנשים רבים, במיוחד כיום, טוענים כי אי אפשר לחיות בעזרת היגיון בלבד, כי יש להתחשב במרכיב הרגשי הקיים בטבע האדם, וכי הם סומכים על הדרכת רגשותיהם.  ובכן, כך נהג גם האסטרונאוט בסיפורי. הבדיחה היא על חשבונו – ועל חשבונם: ערכי האדם ורגשותיו נקבעים  על-ידי תפיסת החיים היסודית שלו. המתכנת העליון של תת-המודע שלו הוא  הפילוסופיה – המדע אשר, על-פי אנשי הרגש, הוא חסר יכולת לחדור אל תוככי הרזים האפלים של רגשותיהם או להשפיע עליהם.
האיכות של פלט מחשב נקבעת על-ידי איכות הקלט [שבו הוא ניזון]. אם תת-המודע שלך מתוכנת ביד המקרה, תוצריו יהיו בעלי אופי תואם. קרוב לוודאי כי שמעתם את המונח, שבו נוהגים להשתמש אנשי המחשבים, "ג'יגו" – שמשמעותו "זבל נכנס, זבל יוצא" (“Gigo” –  “garbage in, garbage out”). אותו כלל חל גם על היחס שבין מחשבותיו של האדם לבין רגשותיו.

אדם המונע על-ידי רגשותיו הוא כאדם, המונחה על-ידי מחשב שאת תדפיסיו הוא אינו מסוגל לקרוא. הוא איננו יודע אם התכנות שלו אמיתי או שקרי, נכון או מוטעה, האם הוא מכוון להובילו להצלחה או להרס, האם הוא משרת את מטרותיו או את יעדיו של כוח מרושע, לא ידוע. הוא עיוור בשתי חזיתות: עיוור לעולם שסביבו ועיוור לעולמו הפנימי, לא מסוגל לתפוש את המציאות או את מניעיו שלו, והוא מצוי במורא מתמיד משניהם. רגשות אינם כלים של ידיעה. האנשים שאינם מתעניינים בפילוסופיה הם הזקוקים לה באופן הדחוף ביותר: הם נתונים בידיה, חסרי אונים במידה הרבה ביותר.

אלה שאינם מתעניינים בפילוסופיה סופגים את עקרונותיהם מן האווירה התרבותית הסובבת אותם – מבתי-ספר, ממכללות, מספרים, מכתבי-עת, מעיתונים, מסרטים, מטלוויזיה, וכיוצא באלו. מי הוא הקובע את צביונה של התרבות? קומץ קטן של אנשים: הפילוסופים. אחרים הולכים בדרכם, אם מתוך שכנוע ואם באופן סתמי. במשך כמאתיים שנה, בהשפעתו של עימנואל קאנט, המגמה השלטת בפילוסופיה מכוונת לתכלית אחת: הרס תודעתו של האדם, והרס ביטחונו בכוחה של התבונה. כיום, אנו חוזים בשיאה של מגמה זאת.

כאשר נוטשים בני האדם את התבונה, הם מגלים שלא זו בלבד שרגשותיהם לא יכולים להנחותם, אלא שהם לא יכולים לחוות רגש כלשהו למעט אחד: אימה. התפשטות ההתמכרות לסמים בקרב צעירים, שצמחו על ברכי האופנות האינטלקטואליות של ימינו, מדגימה את המצב הבלתי נסבל של עולמם הפנימי של אנשים, אשר נשללו מהם אמצעי הידיעה שלהם ואשר מבקשים להימלט מפניה של המציאות – מאימת חוסר האונים שלהם בהתמודדות עם הקיום. ראו את החרדה של צעירים אלה מפני עצמאות ואת כמיהתם הנואשת ל"היות שייך", לחבור לאיזושהי קבוצה, חבורה או כנופיה. רובם מעולם לא שמעו על פילוסופיה, אבל הם חשים כי הם זקוקים לתשובות על שאלות, שאותן הם לא מעזים לשאול – ותקוותם היא כי השבט יאמר להם  כיצד לחיות. הם מוכנים לקבל את חסותו של כל רופא אליל, גורו, או דיקטטור. אחד הדברים המסוכנים ביותר שאדם יכול לעשות הוא למסור את שליטתו  המוסרית בידיהם של אחרים: כמו האסטרונאוט בסיפורי, [המוסר את ההחלטה על גורלו בידיהם של יצורים] שאין הוא יודע אם הם אנושיים, אף שהם הולכים על שתיים.

כעת הנכם עשויים לשאול: אם הפילוסופיה יכולה להיות כה מרושעת, מדוע יש ללמוד אותה? ובמיוחד, מדוע יש ללמוד תיאוריות פילוסופיות, שהן מוטעות באופן בוטה, שהינן חסרות שחר, ושאינן קשורות לחיים האמיתיים?

תשובתי היא: לשם הגנה עצמית – ולשם הגנה על האמת, על הצדק, על החופש, ועל כל ערך, אשר אי פעם החזקתם בו או שתחזיקו בו בעתיד.

לא כל הפילוסופיות הן מרושעות, אף שרבות מדי מהן הינן כאלה, במיוחד בהיסטוריה המודרנית. מצד שני, בשורש כל הישג תרבותי, כמו מדע,  טכנולוגיה, קידמה, חופש – בשורשו של כל ערך, שממנו אנו נהנים כיום, ובכלל זה לידתה של אומה זאת [ארה"ב] – תמצאו את ההישג של  אדם אחד, אשר חי לפני למעלה מאלפיים שנה: אריסטו.

אם בקוראכם תיאוריות של פילוסופים  מסוימים, שהן למעשה חסרות פשר, כל שאתם חשים הוא שעמום, נתונה לכם אהדתי העמוקה. אך אם הנכם דוחים אותן, באמרכם: "מדוע עלי ללמוד דברים אלה  ביודעי כי הינם דברי הבל?" – אתם טועים. הם  אכן דברי הבל, אבל אינכם יודעים זאת – לא כל עוד אתם ממשיכים לקבל את מסקנותיהם, את כל האמרות המושכות הזדוניות, שנוצרו על-ידי פילוסופים אלה. ולא כל עוד אינכם מסוגלים להפריך אותם.

דברי ההבל הללו עוסקים בנושאים החשובים ביותר של קיום האדם, בנושאים של חיים-או-מוות.
בשורשיה של כל תיאוריה פילוסופית משמעותית, קיים נושא ראוי – במובן זה שקיים צורך אמיתי של תודעת האדם, שאותו מנסות תיאוריות מסוימות להבהיר ואחרות נאבקות לערפלו, להשחיתו, ולמנוע מהאדם לגלותו אי פעם. הקרב של הפילוסופים הינו הקרב על תודעתו של האדם. אם אינכם מבינים את התיאוריות שלהם, אתם פגיעים לגרועים שבהם.

הדרך הטובה ביותר ללמוד פילוסופיה היא לגשת אליה כמו אל סיפור בלשי: עקוב אחר כל סימן, רמז ומשמעות, כדי לגלות מי הוא הרוצח ומי הוא הגיבור. אבני הבוחן של הגילוי הן שתי שאלות: מדוע? וכיצד? אם עיקרון נתון נראה אמיתי – מדוע? אם אחר נראה מוטעה – מדוע? וכיצד הוא מוסבר? לא תמצאו את כל התשובות מיד, אבל תרכשו תכונה שאין ערוך לה – היכולת לחשוב במונחים מהותיים.

דבר אינו ניתן לאדם באופן אוטומטי, לא ידע, לא ביטחון עצמי, לא שלווה פנימית, ולא הדרך הנכונה להפעיל את תודעתו. עליו לגלות, ללמוד, ולרכוש כל ערך אשר לו הוא זקוק או שבו הוא רוצה – אפילו את יציבת הגוף הנכונה. בהקשר זה, אני רוצה לומר כי תמיד התפעלתי מיציבתם של בוגרי ווסט פוינט, יציבה אשר מראה את האדם בשליטתו הממושמעת והגאה בגופו. ובכן, אימון פילוסופי מעניק לאדם את היציבה  האינטלקטואלית הראויה – שליטה ממושמעת וגאה בתודעתו.

במקצועכם, המדע הצבאי, אתם מודעים לחשיבות של המעקב אחר כלי הנשק של האויב, אחר האסטרטגיה והטקטיקות שלו – ולחשיבות המוכנות לפעול נגדם. הדבר נכון גם בפילוסופיה: עליכם להבין את הרעיונות של האויב ולהיות נכונים להפריכם, עליכם להכיר את טיעוניו הבסיסיים ולהיות בעלי יכולת למוטטם.

במלחמה פיסית, לא תשלחו את אנשיכם אל עבר מטען ממולכד: תעשו כל שביכולתכם כדי לגלות את מיקומו. ובכן, המערכת [הפילוסופית] של קאנט הינה המטען הממולכד הגדול ביותר והמורכב ביותר בהיסטוריה של הפילוסופיה – אבל היא כה מלאה בחורים [היא כה רעועה] כך שברגע שתופסים את תחבולתה אפשר לנטרלה ללא כל בעיה ולעבור אותה בביטחון מלא. וברגע שהיא מנוטרלת, הפחות קאנטיאניים – הדרגות הנמוכות של צבאו, הס?מ??לים הפילוסופיים, הטוראים, ושכירי החרב של ימינו – יתמוטטו בשל חוסר משקלם, בתגובת שרשרת.

קיימת סיבה מיוחדת לכך שאתם, המנהיגים לעתיד של צבא ארצות-הברית, חייבים להתחמש מבחינה פילוסופית כיום. הנכם המטרה של התקפה מיוחדת של העמדה הקאנטיאנית-הגליאנית-קולקטיביסטית, השולטת במוסדות התרבותיים שלנו כיום. אתם הצבא של המדינה החופשית-למחצה האחרונה שנותרה על-פני האדמה, ועם זאת הנכם מואשמים על היותכם כלי של האימפריאליזם – ו"אימפריאליזם" הוא השם שניתן למדיניות החוץ של ארץ זאת, אשר מעולם לא עסקה בכיבוש צבאי ומעולם לא הפיקה רווח משתי מלחמות העולם, שאותן לא היא יזמה, אבל הצטרפה אליהן וניצחה. (הייתה זאת, אגב, מדיניות נדיבה מדי באופן מטופש, שגרמה לארץ זאת לבזבז את עושרה בסיוע הן לבנות בריתה והן לאויביה לשעבר). משהו הקרוי "המכלול הצבאי-תעשייתי" – שהוא מיתוס או גרוע מכך – מואשם בכל צרותיה של מדינה זאת. בריוני קולג'ים ארורים זועקים בדרישה שיחידות העתודה הצבאית יורחקו מן הקמפוסים. תקציב הביטחון שלנו מותקף, מושמץ ומקוצץ על-ידי אלה הטוענים, כי יש לתת עדיפות תקציבית לגני ורדים אקולוגיים ולכיתות לביטוי עצמי אסתטי לתושבי שכונות המצוקה.

חלקכם עשוי להיות מופתע ממסע ההשמצות הזה ולתהות, בתום לב, מה הן הטעויות שלכם, אשר הביאו למצב זה. אם כך הדבר, חשוב בדחיפות כי תבינו את טבעו של האויב. הנכם מותקפים לא בשל טעויות או מגרעות כלשהן, כי אם בשל מעלותיכם. אתם מוקעים לא בעטיין של חולשות כלשהן, אלא משום כוחכם ויכולתכם. אתם נענשים בגין היותכם מגיניה של ארצות-הברית. ברמה נמוכה יותר של אותו עניין, מתנהל מסע דומה נגד כוחות המשטרה. אלה המעונינים להרוס מדינה זאת, מבקשים לפרק אותה מנשקה – אינטלקטואלית ופיסית. אבל זה אינו נושא פוליטי גרידא; פוליטיקה אינה הסיבה, כי אם התוצאה הסופית של רעיונות פילוסופיים. אין זאת מזימה קומוניסטית, אף שקומוניסטים מסוימים עשויים להיות מעורבים – כרימות הניזונות מאסון שאין להם את הכוח לחוללו. המניע של המהרסים אינו אהבה לקומוניזם, אלא שנאה לאמריקה. מדוע שנאה? משום שאמריקה הינה ההפרכה החיה של היקום הקנטיאני.

הדאגה והחמלה הרגשניות הנהוגות בימינו ביחס לחלשים, לחסרי יכולת, ביחס לסבל, ביחס לעוון, הינן כסות לשנאה הקנטיאנית העמוקה לחף מפשע, לחזק, לבעל יכולת, למצליח, למוסרי, לבטוח, למאושר. פילוסופיה שיוצאת להרוס את תודעת האדם היא בהכרח פילוסופיה של שנאה לאדם, לחיי אדם ולכל ערך אנושי. שנאה לטוב משום היותו טוב, היא תו הזיהוי של המאה העשרים.  זהו האויב שמולו הנכם ניצבים.

קרב מסוג זה דורש כלי נשק מיוחדים. בקרב זה יש להילחם מתוך הבנה מלאה של המטרה אשר למענה הנכם נלחמים, מתוך ביטחון מלא בעצמכם, ובביטחון המלא ביותר בצדק  המוסרי של שניהם. רק פילוסופיה יכולה לספק לכם את כלי הנשק האלה.

המשימה שנטלתי על עצמי בערב זה איננה לשווק את הפילוסופיה שלי, כי אם את הפילוסופיה כשלעצמה. אף שהצגתי בכל משפט בדברי את הפילוסופיה שלי – שכן אף אחד מאתנו ואף היגד לא יכולים להימלט מהנחות יסוד פילוסופיות. מהו העניין  האנוכי שלי בכך? אני בטוחה מספיק לחשוב, כי אם תיווכחו בחשיבותה של הפילוסופיה ותקחו על עצמכם את המשימה של בחינתה הביקורתית, תהיה זאת הפילוסופיה שלי, שאותה תקבלו. באופן רשמי, אני קוראת לה אובייקטיביזם, אבל באופן לא רשמי אני מכנה אותה פילוסופיה לחיים על פני האדמה. תמצאו הצגה מפורשת שלה בס?פר?י, במיוחד בס?פרי  מרד הנפילים.

לסיום, הרשו לי לדבר במונחים אישיים. ערב זה הוא בעל משמעות רבה מאוד עבורי. אני חשה כי כבוד גדול ניתן לי בהזדמנות להרצות בפניכם. אני יכולה לומר – לא כהערה פטריוטית נדושה ותפלה, אלא בידיעה מלאה של השורשים המטפיסיים, האפיסטמולוגיים, המוסריים ופוליטיים, ההכרחיים – כי ארצות-הברית של אמריקה היא המדינה הגדולה ביותר, הנעלה ביותר, ובעקרונות היסוד המקוריים שלה, המוסרית  היחידה בהיסטוריה העולמית.

סוג של זוהר שקט מתקשר בתודעתי לשם ווסט פוינט – שכן אתם משמרים את הרוח של עקרונות היסוד המקוריים הללו ואתם הסמל שלהם. היו סתירות והשמטות בעקרונות האלה, ועשויות להיות סתירות והשמטות גם בעקרונות שלכם – אבל אני מדברת על היסודות. ייתכן שהיו בהיסטוריה שלכם מי שלא נהגו על-פי הסטנדרטים הגבוהים ביותר שלכם – כפי שקיימים בכל מוסד – שהרי אף מוסד ואף מערכת חברתית לא יכולים להבטיח שלמות באופן אוטומטי של כל החברים בהם; דבר זה תלוי ברצון החופשי של האדם. אני מדברת על הסטנדרטים שלכם. אתם שימרתם שלוש איכויות של תכונות, שהיו אופייניות לתקופת לידתה של אמריקה, אבל למעשה הן אינן קיימות עוד כיום: רצינות – מסירות – ורגש של כבוד. כבוד הינו הערכה עצמית המתגלה בפעולה.

בחרתם לסכן את חייכם למען ההגנה על ארץ זאת. לא אעלוב בכם באמירה, כי הנכם מקדישים עצמכם לשירות לא אנוכי – שירות כזה איננו מעלה על-פי עקרונות המוסר  שלי. על-פי תורת המוסר שלי, ההגנה על הארץ משמעה הוא, כי האדם באופן אישי אינו מוכן לחיות כעבד השבוי בידיו של איזשהו אויב, זר או מבית. זאת היא מעלה עצומה. חלקכם עשויים שלא להיות מודעים לכך. אני רוצה לסייע לכם להבין זאת.

הצבא של ארץ חופשית נושא באחריות גדולה: הזכות להשתמש בכוח, אבל לא ככלי כפייה וכיבוש אלים – כפי שנהגו צבאות של ארצות אחרות בהיסטוריה – אלא רק ככלי של הגנה עצמית של אומה חופשית, שמשמעו: ההגנה על זכויות הפרט. העיקרון של שימוש בכוח רק בתגובה נגד אלה היוזמים את השימוש בכוח, הוא העיקרון של הכפפת הכוח לצדק. היושרה ורגש הכבוד הנעלים ביותר נדרשים  למשימה זאת. שום צבא אחר בעולם לא השיג זאת. אתם השגתם זאת.
ווסט פוינט העניקה לאמריקה שורה ארוכה של גיבורים, ידועים ושאינם ידועים. לכם, בוגרי השנה הזאת, מסורת מפוארת שיש להמשיכה – מסורת שאותה אני מוקירה מעומק הלב, לא משום היותה מסורת אלא משום שהיא מפוארת.

מאחר שאני מגיעה ממדינה, שבה קיים משטר רודני מהסוג הרע ביותר על פני האדמה, אני במיוחד מסוגלת להעריך את המשמעות, את הגדולה ואת הערך הנעלה של מה שעליו אתם מגינים. לכן, בשמי ובשמם של אנשים רבים החושבים כמוני, ברצוני לומר, לכל אנשי ווסט פוינט, בעבר, בהווה ובעתיד: תודה לכם.

​