קולקטיביזיה של "זכויות" 
איין ראנד

זכויות הן עיקרון מוסרי המגדיר יחסים חברתיים ראויים. כפי שאדם זקוק לקוד מוסרי כדי לחיות ( כדי לפעול, כדי לבחור מטרות ראויות וכדי להשיגן), כך גם חברה (קבוצה של אנשים) זקוקה לעקרונות מוסריים  כדי לארגן מערכת חברתית שמתאימה לטבע האדם ולצרכיו.

 

 

כפי שאדם יכול להתעלם מהמציאות ולפעול על פי גחמה עיוורת של הרגע הנתון, ולא להשיג דבר מלבד הרס עצמי הולך וגדל – כך גם חברה יכולה להתעלם מהמציאות ולכונן מערכת הנשלטת בידי גחמות עיוורות של חבריה או של מנהיגה, על ידי כנופיית הרוב המתקיים ברגע נתון, על ידי דמגוג מזדמן או דיקטטור קבוע. אבל חברה כזאת לא יכולה להשיג מאומה מלבד שליטת כוח אלים ומצב מתמשך של הרס עצמי.

כמו הסובייקטיביזם בתחום האתיקה, כך הקולקטיביזם בתחום הפוליטיקה. כפי שהרעיון ש"כל מה שאני עושה הוא צודק משום ש-אני בוחר לעשותו", אינו עיקרון מוסרי אלא שלילה של עקרונות מוסריים – כך הרעיון  כי "כל מה שהחברה עושה הוא צודק משום ש-החברה בוחרת לעשותו", אינו עיקרון מוסרי אלא שלילת עקרונות מוסריים וסילוק המוסר מנושאים חברתיים.

 

כאשר מעמידים "כוח" מול "זכות", המושג "כוח" יכול להיות בעל משמעות אחת בלבד: כוח פיזי ברוטלי – שהוא, למעשה, לא "כוח" אלא  מצב חסר תקווה של אין אונות; הוא "כוח"  של הרס בלבד; זהו "כוח" של בהמות השועטות באמוק.

ואולם זוהי המטרה של רוב האינטלקטואלים בני ימינו. בשורש  המתגים המושגיים* שלהם עומד מתג נוסף, יסודי יותר: מתג המחליף את מושג הזכויות מהיותו משוייך לאינדיבידואל לכזה המשוייך לקולקטיב – שמשמעותו: החלפה של "זכויות האדם" ב"זכויות ההמון".

 

מאחר שרק אדם פרטי יכול להיות בעל זכויות, הביטוי "זכויות הפרט" הוא בבחינת יתירות (שעלינו להשתמש בה  כדי להבהיר את הכוונה בכאוס האינטלקטואלי בימינו). אך הביטוי "זכויות הקולקטיב" הינו סתירה במונחים.

 

כל קבוצה או "קולקטיב", גדול או קטן, אינו אלא מספר של פרטים. לקבוצה אין זכויות מלבד הזכויות של הפרטים החברים בה. בחברה חופשית, ה"זכויות" של כל קבוצה נגזרות מן הזכויות של החברים בה באמצעות  בחירה אישית חופשית של כל אחד מהם והסכם חוזי, והן אינן אלא יישום זכויות הפרטים בעניין מסוים. כל פעילות קבוצתית לגיטימית מבוססת על זכויות המשתתפים להתאגדות חופשית ולמסחר חופשי. (כוונתי ב"לגיטימית" – שאינה פלילית ושנוצרה באופן חופשי, כלומר, קבוצה שאיש אינו נאלץ להצטרף אליה בכפייה).

 

 לדוגמה, הזכות של קומפלקס תעשייתית לביצוע עסקים נגזרת מזכותו של בעליו להשקיע את כספם במיזם יצרני – מזכותם להעסיק עובדים – מזכותם של העובדים למכור את שירותיהם – מהזכויות של כל המעורבים לייצר ולמכור את מוצריהם – מהזכות של הלקוחות לקנות (או לא לקנות) מוצרים אלה. כל קשר בשרשרת המורכבת הזאת של יחסים חוזיים נסמכת על זכויות הפרט, בחירות הפרט, הסכמים בין פרטים. כל חוזה מוגבל, מוגדר ונתון לתנאים מסוימים, כלומר, תלוי במסחר הדדי למען תועלת הדדית.

 

דבר זה נכון לכל הקבוצות וההתארגנויות הלגיטימיות בחברה חופשית: שותפויות, תאגידים עיסקיים, איגודים מקצועיים, אירגוני עובדים (וולנטריים), מפלגות פוליטיות, וכו'. הדבר  נכון גם ביחס לחוזים מטעם סוכנויות: הזכות של אדם אחד לפעול  בשם אדם אחר או אנשים אחרים או לייצגם נובעת מן הזכויות של אלה שאותם הוא מייצג והיא מועברת לו באמצעות בחירה חופשית שלהם, עבור מטרה מסוימת מוגבלת –כמו במקרה של עורך דין, נציגות עסקית, נציג איגוד עובדים וכו'.

לקבוצה כשלעצמה אין זכויות. אדם אינו יכול לרכוש זכויות חדשות על ידי הצטרפות לקבוצה וגם לא להפסיד את הזכויות שבהן הוא מחזיק. עיקרון זכויות הפרט הוא הבסיס המוסרי היחיד של כל הקבוצות וההתאגדויות.

 

כל קבוצה שאינה מכירה בעיקרון זה איננה התאגדות, אלא כנופיה או אספסוף.


כל דוקטרינה של פעילות קבוצתית שאינה מכירה בזכויות הפרט היא דוקטורינה של שלטון ההמון או לינץ' שהוכשר.

הרעיון של "זכויות הקולקטיב" (התפיסה שלפיה זכויות שייכות לקבוצות, לא לפרטים) משמעותו היא כי "זכויות" שייכות לאנשים מסויימים, אך לא לאחרים – כי לאנשים מסויימים יש את ה"זכות" להיפטר מאחרים בכל דרך שירצו – ושהמדד למעמד בעל זכויות יתר שכזה מבוסס על עליונות מספרית.

 

דבר לעולם לא יכול להצדיק או לאשרר דוקטרינה כזאת – ואיש מעולם לא הצדיקה. בדומה למוסריות האלטרואיסטית שממנה היא נובעת, דוקטורינה זאת מבוססת על מיסטיקה: אם זאת המיסטיקה של אמונה בצווים על טבעיים, כמו "הזכות האלוהית של המלכים" – או המיסטיקה החברתית של הקולקטיביסטים המודרניים הרואה את החברה כאורגניזם עליון, כיישות על-טבעית שעומדת בפני עצמה ועליונה ביחס לסך כל הפרטים החברים בה.

 

חוסר המוסריות של המיסטיקה הקולקטיביסטית הזאת ניכרת במיוחד בימינו בנושא של זכויות לאומיות.

 

אומה, ככל קבוצה אחרת, היא רק מספר של פרטים ואינה יכולה להיות בעלת זכויות שאינן הזכויות של אזרחיה הפרטיים. אומה חופשית – אומה המכירה, מוקירה ומגינה על זכויות הפרט של אזרחיה – מחזיקה בזכות לשלמות הטריטוריאלית שלה, למערכת החברתית שלה ולממשלתה. הממשלה של אומה כזאת אינה שליטה, אלא המשרתת או הסוכנת של אזרחיה ואין לה זכויות מעבר לזכויות שניתנו לה בייפוי כוח על ידי אזרחיה למטרה מוגבלת מסוימת (המטרה של ההגנה עליהם מפני כוח אלים, הנגזרת מזכותם להגנה-עצמית).

 

אזרחיה של מדינה חופשית עשויים שלא להסכים ביחס לנהלים חוקיים מסוימים או שיטות למימוש זכויותיהם (נושא המהווה בעיה מורכבת, בתחום מדע המדינה והפילוסופיה של המשפט), אך הם מסכימים על העיקרון הבסיסי שיש ליישם: עיקרון זכויות הפרט. כאשר חוקה של מדינה מציבה את זכויות הפרט מחוץ לטווח השיפוט של הרשויות הציבוריות, תחום הכוח הפוליטי מוגבל באופן משמעותי – וכך האזרחים יכולים, באופן ראוי ובטוח, להסכים לציית להחלטות הנקבעות בהצבעות רוב במרחב מוגבל. החיים והרכוש של מיעוטים או חריגים אינם נמצאים בסימן שאלה, אינם עניין להצבעה ואינם תלויים בכל החלטה של הרוב; אף אדם או קבוצה לא רשאים להפעיל כוח ביחס לאדם אחר.

 

אומה כזאת מחזיקה בזכות לריבונות (הנובעת מזכויות אזרחיה) ובזכות לדרוש שריבונותה תכובד על-ידי האומות האחרות.

אבל דיקטטורים לא יכולים לטעון לזכות זאת  באמצעות שבטים פראיים או על-ידי צורה אחרת כלשהי של רודנות אבסולוטית. אומה הפוגעת בזכויות אזרחיה אינה יכולה לדרוש זכויות כלשהן. בנושא הזכויות, כמו בכל הסוגיות המוסריות, לא יכול להתקיים מוסר כפול. אומה הנשלטת בידי כוח פיזי אלים, אינה אומה כי אם ערב רב –בין אם הוא מונהג על ידי אטילה, ג'ינג'יס חאן, היטלר, חרושצ'וב או קסטרו. וכי אילו זכויות יכול אטילה לדרוש ועל סמך מה?

 

עניין זה נכון ביחס לכל הצורות של ברוטליות שבטית, עתיקה או מודרנית, פרימיטיבית או "מתועשת". לא גאוגרפיה, לא גזע, לא מסורת ולא מצב התפתחותי קודם לא יכולים להעניק לאנשים מסוימים את ה"זכות" לפגוע בזכויותיהם של אחרים.

הזכות "להגדרה עצמית של אומות" מתייחסת רק לחברות חופשיות או לחברות השואפות לבסס חירות; היא אינה חלה על דיקטטורות.

 

כפי שזכות הפרט לפעולה חופשית אינה כוללת את ה"זכות" לבצע פשעים (כלומר, לפגוע בזכויותיהם של אחרים), כך גם הזכות של אומה להגדיר את אופי ממשלתה אינה כוללת את הזכות לכונן חברת עבדים (כלומר, להפוך שיעבוד של אדם אחד על-ידי אחר לחוקי). ה"זכות לשעבד" לא קיימת. אומה יכולה לעשות זאת, ממש כפי שאדם יכול להפוך לפושע – אבל אף אחד מהם לא יכול לעשות זאת מתוקף זכות.

 

בהקשר זה אין זה חשוב,  אם אומה שועבדה בכוח, כמו רוסיה הסובייטית, או באמצעות הצבעה, כמו גרמניה הנאצית. זכויות הפרט אינן עניין שאפשר להעמיד להצבעת הציבור; לרוב אין זכות להצביע בעד שלילת זכויות המיעוט; הפונקציה הפוליטית של זכויות היא בדיוק להגן על מיעוטים מפני דיכוי על-ידי הרוב (והמיעוט הקטן ביותר הקיים הוא הפרט). בין אם חברת עבדים נכבשה ובין אם בחרה להשתעבד, היא אינה יכולה לטעון לזכויות לאומיות  ולא להכרה ב"זכויות" כאלה על-ידי מדינות מתורבתות – כפי שחבורת  גנגסטרים לא יכולה לדרוש הכרה ב"זכויות" ושוויון משפטי בינה לבין קונצרן תעשייתי או לאוניברסיטה על סמך הטענה כי הגנגסטרים בחרו פה אחד לעסוק בסוג מסוים זה של פעילות קבוצתית.

מדינות דיקטטוריות הן פורעות חוק. לכל אומה חופשית הייתה הזכות לפלוש לגרמניה הנאצית, וכיום, יש לה הזכות לפלוש לרוסיה הסובייטית, לקובה, או לכל מכלאת עבדים אחרת. הדרך שבה תפעל אומה חופשית בנושא היא עניין לבחירתה, לפי האינטרס העצמי שלה, לא מתוך כבוד ל"זכויות" שליטי הכנופיה שלא קיימות. אין זאת חובתה של אומה חופשית לשחרר אומות אחרות במחיר של הקרבה-עצמית, אך לאומה חופשית יש את הזכות לעשות זאת, אם וכאשר היא בוחרת בכך.

ואולם, זכות זאת מותנית. כפי שמאבק בפשע לא מקנה לשוטר את הזכות לעסוק בפעילות פלילית, כך גם הפלישה וההרס של דיקטטורה לא מקנה לפולש את הזכות להקים גרסה אחרת של חברת עבדים בארץ הכבושה.

 

למדינת עבדים אין זכויות לאומיות, מלבד זכויות הפרט של אזרחיה שנותרות בתוקף, גם אם אין הכרה בהן, ולכובש אין כל זכות לפגוע בהן. לפיכך, הפלישה למדינה משועבדת מוצדקת מבחינה מוסרית רק אם וכאשר הכובש מקים מערכת חברתית חופשית, כלומר, מערכת המבוססת על ההכרה בזכויות הפרט.

 

מאחר שלא קיימת מדינה חופשית באופן מלא כיום, מאחר שמה שמכונה "העולם החופשי" מבוסס על "כלכלות מעורבות" שונות, עשויה לעלות השאלה אם כל מדינה על פני הארץ היא מטרה מוצדקת מבחינה מוסרית לפלישה של מדינות אחרות . התשובה היא: לא. יש הבדל בין מדינה המכירה בעיקרון זכויות הפרט, אך אינה מיישמת אותו באופן מלא, לבין מדינה המתכחשת ובזה לו באופן מפורש. כל "הכלכלות המעורבות" נמצאות במצב לא יציב של מעבר המוביל, בסופו של דבר, או לחירות או לקריסה לעבר לדיקטטורה. יש ארבעה מאפיינים המסמנים מדינה כדיקטטורה באופן שאין לטעות בו: שלטון של מפלגה אחת – הוצאות להורג ללא משפט או במשפט דמה בשל עבירות פוליטיות – הלאמה או הפקעה של רכוש פרטי – וצנזורה. מדינה שבה מתקיימות שערוריות אלה מאבדת כל זכאות מוסרית, כל טענה לזכויות לאומיות או לריבונות, והופכת לפורעת חוק.

 

בעניין זה, ראו את הדרך המבישה וחסרת המוצא ואת ההתפוררות האינטלקטואלית של ה"ליברלים" המודרניים.

 

אינטרנציונליזציה הייתה תמיד אחת הנטיות הבסיסיות של ה"ליברלים". הם ראו בלאומיות רוע חברתי מרכזי, תוצר של הקפיטליזם  וגורם למלחמות. הם התנגדו לכל צורה של אינטרס-עצמי לאומי; הם סרבו להבחין בין פטריוטיות רציונלית לבין שוביניזם גזעני עיוור, תוך שהם מגנים את שניהם כ"פאשיסטיים". הם דגלו בביטול גבולות לאומיים ובמיזוגן של כל האומות ל"עולם אחד".  לאחר זכויות הרכוש הפכו "זכויות לאומיות" המטרה המיוחדת להתקפותיהם.

 

כיום, "זכויות לאומיות" הן אחיזתם החלושה, הדהויה האחרונה בצידוק מוסרי כלשהו לתוצאות התיאוריות שלהם – דיקטטורות מדיניות קטנות שצצות ומתפשטות, כמחלת עור, על פני כדור הארץ, בצורה של מה שקרוי "מדינות מתפתחות חדשות", חצי-סוציאליסטיות, חצי-קומוניסטיות, חצי-פשיסטיות, ומחויבות באופן מלא אך ורק לשימוש בכוח הזרוע.

"הזכות הלאומית" של מדינות מסוג זה, הזכות לבחור את צורת הממשל שלהן (כל צורה שירצו) היא מה ש"הליברלים" מעלים כבעלת תוקף מוסרי ומבקשים מאתנו לכבד. "הזכות הלאומית" של קובה לצורת הממשל שלה, היא זו שאסור לנו, לטענתם, להפר או לפגוע בה. לאחר שכמעט הרסו את הזכויות הלאומיות הלגיטימיות של מדינות חופשיות, מבקשים כעת ה"ליברלים" לאשר ולהכיר ב"זכויות הלאומיות" של דיקטטורות.

 

וגרוע מכך: לא רק על הלאומיות מגנים ה"ליברלים",  כי אם גם על גזענות – גזענות שבטית קדומה.

 

ראו את המוסר הכפול: בעוד שבמדינות המתורבתות במערב, ה"ליברלים" עדיין דוגלים באינטרנציונליזם / בשיתוף פעולה בין מדינות רב תרבותיות ובהקרבה עצמית גלובלית – השבטים הפראיים באסיה ובאפריקה זוכים ל"זכות" הריבונית לטבוח זה את זה במלחמה גזעית. האנושות חוזרת לראייה החברתית שאיפיינה את העידן הקדם-תעשייתי, הפרה-היסטורי: לקולקטיביזם גזעי.

 

אלה הן התוצאות הלוגיות והשיא של ההתמוטטות המוסרית ה"ליברלית" שהחלה כאשר הם קיבלו, כהקדמה לקולקטיביזציה של הרכוש, את הקולקטיביזציה של הזכויות.

 

ההודאה באשמתם מצויה במינוח שלהם. מדוע הם משתמשים במילה "זכויות" כדי לציין את הדברים שבהם הם דוגלים? מדוע אינם מטיפים את מה שהם מבצעים? מדוע אינם מכנים זאת באופן פתוח ומנסים להצדיק זאת, אם הם יכולים?

התשובה היא ברורה.

 

יוני 1963

 

​© Copyright Ayn Rand Center Israel. All rights reserved.