חזון לא שאוּל

 

עצמאות ואנוכיות ב"כמעיין המתגבר"

מאת: טרה סמית

 
איין ראנד ידועה כנושאת דגל האנוכיות, התפיסה שלפיה על הפרט לפעול כדי לקדם את האינטרסים האישיים שלו.[1] ספרה של ראנד, "כמעיין המתגבר", מציג תיאור דרמטי של עצמאות. באמצעות גיבור הספר, הווארד רורק, המגלם עצמאות נועזת, ובאמצעות דמויות נוספות המשקפות סוגים שונים של תלות, חושפת איין ראנד את הקשר ההדדי שבין עצמאות לאנוכיות. אנוכיות (המאפשרת להשיג אינטרסים רציונליים ואושר) מצריכה עצמאות, ועצמאות מצריכה אנוכיות; שכן הקרבת האינטרס האישי של האדם במצוותם של קודים מוסריים שונים אינה עולה בקנה אחד עם מימוש עצמאותו. במאמר זה אבחן את תיאורו של הקשר הדדי שבין אנוכיות לעצמאות ב"כמעיין המתגבר".
 
בחלקו הראשון של המאמר נבחן, באמצעות התמקדות ברורק, בקיטינג ובוויינאנד, את האופן שבו אנוכיות תלויה בעצמאות. בהמשך, על-ידי בחינת דמותו של טוהי (והאופן שבו משפיעה הפילוסופיה שלו על קייטי), נראה כיצד האלטרואיזם מחסל את העצמאות. לבסוף נחקור את דומיניק, הדמות החידתית ביותר בספר, העוברת תמורה עמוקה בעקבות הבנתה כי המעיטה בהערכת כוחו של אדם אנוכי ועצמאי.
 
איין ראנד מגדירה את העצמאות כ"קבלת אחריות על יצירת שיפוטיך ועל חייך באמצעות פעולת שכלך שלך." **[2] עצמאות נגזרת מהשיטה היסודית שבה מנהל האדם את חייו. כאשר אדם מבקש לרכוש ידע ולצבור ערכים, להשיב על שאלות ולקבל החלטות, לאן הוא מפנה את תשומת לבו: אל מה שאנשים אחרים חושבים על המציאות, או אל המציאות עצמה? האם מקור הקיום האינטלקטואלי שלו הוא דעותיהם של אחרים או שיפוטו שלו? האם הוא מבסס את קיומו החומרי על עבודתם של אחרים או על העבודה היצרנית שלו עצמו? האדם העצמאי שואף ל"כיבוש הטבע," קובע רורק, ואילו "שאיפתו של הטפיל היא כיבושם של בני האדם" (679).***[3]
 
החלופה לאדם העצמאי הוא אדם שחי חיים של "יד שנייה" (second-hander), אשר "תופס את תודעתם של אנשים אחרים כעליונה ביחס לתודעתו שלו וביחס למציאות." [4] לעתים מתייחסת ראנד לסוג זה של אנשים כאל "מטפיזיקאים חברתיים," כינוי המתאר בצורה חיה את ההנחה שבה הם מחזיקים, כי האמיתי והחשוב מוכתב על-ידי תפיסות חברתיות. [5] טפילות מסוג זה יכולה ללבוש צורות רבות (מי שחי על חשבון אחרים, רודן, מי שרודף אחר סטטוס חברתי, חנפן ועוד), אך המהות המשותפת לכולן היא הניסיון להחליף את שלטון המציאות בשלטון של אנשים אחרים.
 
דברי ההלל של איין ראנד על העצמאות אינם בבחינת קבלת גישתו של הסובייקטיביסט, שלפיה כל אמונה, שאיפה או פעולה של האדם תקפה, כל עוד שלו היא. "שיפוט עצמאי הוא האמצעי שבעזרתו על האדם לבחור את פעולותיו," היא מסבירה, "אך הוא אינו קנה מידה מוסרי ולא אסמכתא מוסרית."[6]
מאחר שביסודה של העצמאות עומדת ההתכוונות אל המציאות, העצמאות מחייבת שיפוט רציונלי. גישתו של האדם העצמאי איננה "אני תחילה" אלא "המציאות תחילה." איין ראנד גם איננה רומזת שהאדם העצמאי הוא נון-קונפורמיסט או שהוא מתנגד לסדר החברתי. מאמץ מכוּון להיות נון-קונפורמיסט אינו אלא צורה הפוכה של כפיפות לאחר, משחק הפוך של "המלך אמר" שבו האדם ממשיך לרקוד לפי חלילו של האחר. מערכות יחסים עם אנשים אחרים יכולות להעשיר לאין ערוך את חייו של האדם. רורק מודה בחפץ לב כי הוא זקוק לאנשים שיספקו לו עבודה; הוא "לא בונה מבני קבורה" (160).
אך הצורך הזה איננו פוגע בעצמאותו, מפני שהוא אינו כרוך בהקרבת השיפוט שלו לטבת השיפוט שלהם. "אדריכל זקוק ללקוחות," הוא מסביר, "אבל הוא לא משעבד את עבודתו לרצונותיהם. הם זקוקים לו, אבל הם לא מזמינים בית רק כדי לתת לו עבודה. יתר על כן, "אדריכל זקוק אמנם לאנשים רבים כדי להקים בית, אבל הוא אינו מבקש מהם להביע את דעתם על שרטוטיו ותכנוניו" (682).[7]
 
מהותה של העצמאות, כאמור, נעוצה בהתכוונות אל המציאות במקום בהתכוונות אל אנשים אחרים. [8] האדם העצמאי איננו מנפה את מחשבותיו, ערכיו או פעולותיו על-פי עמדותיהם של אנשים אחרים. במילותיו של רורק, שהותירו את חותמן, זהו אדם בעל "חזון לא שאוּל" (678). [9]
 
אנוכיות מצריכה עצמאות
 
קוראים רבים נמשכים מבחינה רגשית לעצמאותו של רורק, אך חשוב להכיר בכך שעצמאותו היא עמוד תווך של אנוכיותו. עצמאות היא מרכיב הכרחי ביכולתו של אדם לקדם את מטרותיו ולהשיג אושר. לשם הבהרה מלאה של נקודה זאת, דרוש הסבר על המקור והאובייקטיביות של ערכים, סוגייה מורכבת הרבה יותר מכדי לדון בה כאן.[10] אולם למטרותינו, נקודות אחדות תבהרנה את העניין.
 
אושר נובע מהשגת ערכים – הדברים המקדמים את החיים. ערכים כוללים מגוון רחב של דברים, החל במזון ובמחסה, עבור בבילויים ובאמנות וכלה בנישואין מספקים או בקריירה מאתגרת. אולם ערכים הם אובייקטיביים. בני אדם שונים יכולים לייחס ערך לדברים שונים, ודברים מסוימים יכולים להיות בעלי ערך בעיניהם של אנשים מסוימים אך חסרי ערך בעיניהם של אחרים, אבל השאלה אם לדבר מסוים השפעה חיובית או שלילית על חייו של אדם, היא עניין עובדתי.
ערכים אינם יחסיים לנקודות מבט שונות; ערך אינו תולדה של רצון, אמונה או גישה של אדם או של קבוצה.[11]
בהתאם, השגתם של ערכים מחייבת מחשבה רציונלית (מחשבה תבונית תוך דבקות במציאות באופן מכוון).[12] מאחר שאנו חיים במציאות, הרי שרק באמצעות התייחסות למציאות (כלומר, באמצעות רציונליות), נוכל לנקוט בפעולות הדרושות להשגת יעדים חיוניים לחיים.
 
אך רציונליות היא, מעצם טבעה, עניין של יד ראשונה. "חשיבה היא דבר שאי אפשר להשאיל לאחרים ואי אפשר למשכן," כפי שמעיר קנט לנסינג (313). "השכל הוא תכונה של הפרט", מסביר רורק בנאום ההגנה במשפט קורטלנד. "אין דבר כזה מחשבה קולקטיבית. הסכם שהושג על-ידי קבוצת אנשים הוא ... תוצאה של מחשבותיהם של אנשים רבים. הוא תוצאה משנית. הפעולה הראשונית – תהליך החשיבה – חייבת להיעשות על-ידי כל אדם ואדם בעצמו" (679).
כישלון בחשיבה עצמאית הוא, למעשה, כישלון בחשיבה. חזרה על דברי אחרים – בין אם אלה מסקנות שהוסקו באופן רציונלי או דברי הבל – ללא אימות מיד ראשונה של תקפותם, איננה מחשבה רציונלית. זוהי התנהגות של תוכי.[13] כל האמור לעיל מצביע על הצורך של האדם בעצמאות. כדי לראות נקודה זאת בצורה חיה יותר, נבחן את דמותו של רורק.
 
האדם שאינו מתקיים למען אחרים
 
רורק הוא הדמות היחידה המאושרת מתחילת הסיפור ועד סופו. רק הוא מקדם בעקביות את האינטרסים שלו. הוא מתמודד עם אבני נגף משמעותיות, ואף על פי כן מצליח לבנות בניינים, זוכה בדומיניק ונשאר נאמן לעצמו לכל אורך הדרך.
 
אנו פוגשים את רורק כשהוא לבדו, צוחק בתגובה להרחקתו מהחוג לאדריכלות (15). תגובה זו של רורק לצרות היא מוטיב חוזר: הוא צוחק כשהוא מגלה שבגלל דומיניק לא קיבל את פרויקט סאטן (271), שטוהי ארגן את בחירתו לבניית מקדש סטודארד (334), ושעמק מונאדנוק היה הונאה שתכליתה להפסיד כסף (511). הצחוק שלו אינו מסמל הכחשה מתוחה, אלא את טיפשותן של המזימות שרקמו אויביו. רורק שלם לחלוטין עם עצמו ועם העולם, מתנער ממאמציהם של אנשים אחרים לסכל את תוכניותיו, בטוח שהם אינם יכולים להצליח. לא מדובר בהערכה שחצנית של סיכוייו לנצח בקרב זה או אחר. תגובתו משקפת את ההערכה העצמית המושלמת שלו. מכיוון שהוא חי באופן רציונלי ויודע שרק כך יכולים בני האדם להשיג ערכים, הוא משוכנע שבסופו של דבר הערכים שלו ינצחו. הוא יודע שהעולם מאפשר אושר אנושי ושהוא חי את חייו בדרך הנכונה. גישתו של רורק משקפת את ההנחה שאיין ראנד מכנה הנחת היקום הנדיב (the benevolent universe), ההנחה כי העולם הוא ביסודו כר פורה לשגשוגו של האדם וכי הצלחתם ואושרם של בני האדם הם הנורמה ולא היוצא מן הכלל.[14]
 
בניגוד לקיטינג, הסובל ממצוקה מתמדת בשל ניסיונותיו הבלתי פוסקים להחליט את מי עליו לרַצות, רורק פועל בענייניות בהתאם לשיפוטו הרציונלי. עצמאותו עומדת בבסיס הביטחון השלֵו וההערכה העצמית השקטה שלו.
רק לעתים נדירות אנו רואים את רורק בכאבו, למשל כשהוא מגלה שדומיניק נישאה לקיטינג (375-373). אין ספק שהוא חוֹוה כישלונות משמעותיים: הוא מפסיד פרויקטים, מאבד את מקום עבודתו, מפסיד במשפט סטודארד ונפרד מהאישה שהוא אוהב. אבל הכאב הגדול ביותר בחיים הוא כאבו של מי שאכזב את עצמו (כפי שוויינאנד מדגים בבירור). כל עוד רורק אינו מאכזב את עצמו, פגיעתן של מכות מן החוץ מוגבלת ומכאיבה "רק עד נקודה מסוימת" (344). המכות שרורק סופג מאנשים אחרים לא יכולות לפגוע בו, במובן זה שהן לא פוגעות באופיו. (בתסבוכת סביב מקדש סטודארד, הוא אומר לדומיניק כי מה שחשוב הוא לא תגובתם של אחרים לבניין, אלא העובדה שהוא בנה אותו [344].)
 
אחת התכונות המושכות ביותר של רורק היא היושרה שלו. פעם אחר פעם הוא מסרב להתפשר על אמונותיו.[15] אולם יושרתו איננה דבקות עיקשת באידיאלים שמקורם בחברה. רורק דבק בעקרונותיו שלו, המבוססים על השיפוט הרציונלי שלו. כאשר הלר נוזף בו על כך שוויתר על פרויקט ואומר "אתה צריך לחיות" רורק משיב: "לא בדרך זאת" (164). רורק חי את חייו על-פי התנאים שלו. עצמאותו בולטת אף יותר כשהוא מסרב לקבל על עצמו את פרויקט בנק מנהטן, עבודה שהוא זקוק לה נואשות. בתגובה לטענה כי בסירובו להצעה הוא מבטא "חוסר אנוכיות" הוא אומר "זה היה המעשה האנוכי ביותר שראית מימיך" (197). הכסף שהיה מרוויח מעבודה זו היה חסר ערך עבורו – עבור מטרותיו ואושרו. רק באמצעות הסירוב יכול היה רורק לשמור על עצמיותו.
 
לרורק עצמו לא אכפת מה אנשים אחרים חושבים עליו, והוא אינו משווה את עצמו לאחרים (26, 73-72), ועם זאת יחסו לאנשים אחרים נדיב וטוב. בפגישתו עם הדיקן הוא נוהג בו בכבוד, ומתייחס אל קיטינג ואל ויינאנד בנדיבות. הוא נכון לעזור לאחרים; אך הוא לא מוכן להקריב למענם קורבן – לוותר על ערכים נעלים למען ערכים פחותים או למען דברים חסרי ערך.[16] רורק אינו רואה ביחסים אנושיים "משחק סכום אפס" שבו רווחתו של אדם אחד יכולה לבוא אך ורק על חשבון רווחתם של אחרים (681). כאשר קיטינג שואל את רורק מדוע הוא שונא אותו, רורק משיב בתמימות, "למה שאשנא אותך?" (89). במשפטו של רורק, הקהל מבין "ששנאה אינה אפשרית מבחינתו" (677; וכן 515). כאשר טוהי שואל מה רורק חושב עליו, הוא משיב: "אבל אני לא חושב עליך" (389). (מעצם שאלתו של טוהי מתחוורת לנו גישתו ההפוכה.)
 
רורק נהנה מחברות קרובה עם מייק, עם מלורי ועם ויינאנד – קשרים המבוססים על הערכים שכל אחד מהם בתורו תורם למערכת היחסים. הוא שמח שוויינאנד מחבב אותו לא מפני שוויינאנד הוא "אח"ם", אלא מפני שהוא מכבד את ויינאנד. רורק מכיר באופן גלוי בצורך שלו בדומיניק ובאהבתו אליה, ואף אומר שהיא "מחזיקה" בו – עד כמה שהוא ניתן להחזקה (311). רורק אוהב אנשים נבחרים ומוכן למות למענם, אך לא לחיות למענם (608). נכונות זו משקפת פעם נוספת את עצמאותו. לאהוב אדם אחר אין פירושו להכפיף את עצמך אליו; פירושו להכיר בערך האובייקטיבי שאדם זה יכול להוסיף לאושרך.[17]
 
עצמאותו של רורק איננה שיגיון אישיותי ייחודי; הוא מעריך את חשיבותה של עצמאות – עבור אחרים כמו עבורו. בשלב מוקדם, כאשר קיטינג מבקש ממנו עצות לקריירה, רורק טוען כי עצם הבקשה היא טעות ביסודה (33).
כאשר דומיניק אומרת לרורק שהיא תבטל את נישואיה לקיטינג אם הוא יבקש ממנה לעשות זאת, הוא יודע שכניעוּת כזו תהרוס את סיכוייהם לאושר. הוא אינו מכתיב לאנשים אחרים מה לעשות, מפני שהוא מבין שערכה של תלות ב"אנשים הנכונים" אינו נעלה מערכה של תלות מכל סוג אחר. ראוי לשים לב כיצד הוא מחכה שדומיניק תבין בעצמה את הטעות שעשתה, במקום לנסות ללמד אותה את הלקח לפני שהיא יכולה ללמוד זאת בעצמה. באופן דומה, רורק מוביל את קיטינג להסביר בעצמו מדוע רורק צריך לעצב את קורטלנד, במקום פשוט לשטוח בפניו את טיעוניו (581-578). רורק מבין שרציונליות מחייבת את הפרט להבין בעצמו את העקרונות הנכונים. "אומרי הן" – בכל מערכת יחסים – לא מציעים כל ערך אובייקטיבי.[18]
 
רורק הוא אדם בלתי-תלוי באופן מובהק, והוא שואף לכך שגם אחרים יהיו כאלה. הוא איננו סבור שמחשבותיהם או פעולותיהם של אנשים אחרים הן חשובות כשלעצמן. אנשים אחרים אינם משפיעים על מחשבתו, רק מפני שהם אנשים אחרים. במשפט קורטלנד הוא פורש את משנתו וטוען שאדם אנוכי איננו מושפע מאנשים אחרים במובן יסודי כלשהו – בשאיפותיו, במניעיו, במחשבותיו, ברצונותיו, או במקור האנרגיה שלו (682-681). האדם האנוכי איננו קיים בשביל אחרים (681, 684). ועצמאות זו חיונית לאושרו. תפקידה מתגלה באופן שלם יותר כשאנו בוחנים שתי דמויות שמבקשות לקדם את האינטרסים שלהן, אך נכשלות, משום שהן נוקטות בשיטות של יד-שנייה.
 
הבגידה העצמית
 
קיטינג מייצג סוג שכיח של איש יד שנייה, הקונפורמיסט חסר הבושה. הוא מוצג לקורא באופן שהולם את אופיו, כחבר בקהל שכמעט אי אפשר להבחין בו בתוך "מקפא רך, רוטט, העשוי מתערובת של זרועות, כתפיים, חזות וכרסים" (28). מן ההתחלה, הוא מודע מאוד למבטם של אנשים אחרים בו (28).
שכן אנשים אחרים הם שנותנים לו תחושה של ערך עצמי (73-72). הוא היה "גדול כמספר האנשים שציינו זאת לפניו" ו"צדק כמספר האנשים שהאמינו בכך" (188). כפי שרורק מתאר, "אחרים הכתיבו את אמונותיו ... אחרים היו הכוח המניע שלו ועיקר דאגתו. הוא לא רצה להיות נשגב, אלא שייחשב ככזה" (605). עצתו של קיטינג לרורק היא שהמדיניות הטובה ביותר להצלחה בחיים היא "תמיד להיות מה שאנשים רוצים שתהיה" (261). בעוד שההתכוונות של רורק אל המציאות ניכרת בתשוקתו לבנייה, קיטינג מתקשה להתרכז בעבודה שלפניו ואפילו אינו זוכר באילו פרויקטים הוא עוסק (30, 72, 173-172). קיטינג כמהּ להצליח כאדריכל, אך "שנא כל פיסת אבן על פני האדמה" (72; וכן 173-172).
 
קיטינג הוא אנוכי – במובן המקובל. הוא רודף אחר סטטוס חברתי, "שואף להיות במקום ראשון", ומנסה לקדם את הקריירה שלו ללא רחם ובכל מחיר (ראו את המניפולציה שהוא עושה לטים דיוויס, לקלוד סטנגל וללושס הייר). אך האמת הצורבת המתגלה במהלך הסיפור היא שקיטינג חסר כל עצמיות. "האגו שלו הוא הדבר היחיד שהוא בגד בו וויתר עליו," מבחין רורק (605) – בכל פעם שהוא מקבל בהכנעה את ההעדפות של אמו, של לקוח, של טוהי, של החברה. הוא מוכן לעשות הכול כדי להתקדם – על-פי הסטנדרטים של אנשים אחרים. בהתאמה, הוא מוכן להיות כל דבר, ופירוש הדבר הוא שהזהות שלו מתפוגגת בדרך.
 
בניגוד לרורק הרגוע והשלו, קיטינג מסוכסך עם עצמו לכל אורך הסיפור. חייו רצופים מעשים של בגידה עצמית. הוא רודף אחר קריירה באדריכלות אף שהיה מעדיף להיות צייר. הוא שונא את דומיניק על שלא הגיבה לנשיקתו, אך תגובתה אינה פוגמת בעיניו בתועלת האסטרטגית שהוא מפיק ממערכת היחסים שלהם (181-180). הוא לא נושא לאישה את קייטי, האישה היחידה שהוא באמת אוהב. במהלך שיחה עם דומיניק, שיחה כנה ועמוקה במידה לא אופיינית על האופן שבו הוא ניהל את חייו, הוא קופץ על פתח המילוט ששיחת הטלפון עם טוהי מזמנת לו (427). בכל נקודת הכרעה שבה יש לקיטינג הזדמנות להביע את דעתו שלו, הוא נענה לאחרים ומתייחס לרצונותיהם כאל אדוניו. (דפוס זה מוצג מן ההתחלה בתקרית פעוטה לכאורה: קיטינג רוצה שאמו תצא מן החדר ותניח לו ולהווארד לשוחח בארבע עיניים, אך אומר לה את ההיפך [35-34].)
 
לעתים קרובות קיטינג נאבק לפני שהוא מוותר. לדוגמה, הוא מספר לקייטי בתחילה שהוא אינו רוצה לפגוש את דודה, שכן הוא חושש כי הוא עלול לנצלה כדי להרשים את הדוד (60). אבל נסוג מעמדתו במהרה וממעיט בערכן של הסתייגויותיו הקודמות (84). באופן דומה, כאשר ויינאנד מציע לשחד את דומיניק באמצעות פרויקט סטונרידג', קיטינג מסרב בזעם – אך רק לרגע. במהרה הוא נכנע, וכובש את הרצון שלו עמוק יותר ויותר (450). אך שחיקת זהותו של קיטינג ניכרת לא רק בכישלונותיו החוזרים ונשנים לדבוק בעמדותיו. הוא בדרך כלל מתקשה גם לגבש רצון משלו. כאשר דומיניק מציעה לו נישואין, הצורך להחליט מערער את ביטחונו, והוא כמהּ "להימלט מאחריות התודעה" (369). הוא לעולם אינו מאלץ את עצמו להחליט שהוא רוצה להתחתן עם קייטי. במקום זאת, הוא לוקח סיכון זמני בשלב מסוים, ואומר לה "אנחנו מאורסים, נכון?" (85). מאוחר יותר הוא אומר לקייטי שעליה להתעקש שיינשאו, במקום להתעקש על כך בעצמו (157). ערכים מוחלטים, יציבים, אינם אפשריים עבור קיטינג משום שהוא נסוג אל מול רצונותיהם של אנשים אחרים.
 
לאחר שקיטינג מוכר את דומיניק לוויינאנד, הוא מרגיש כאילו מכר את עצמו (455). זה בדיוק מה שהוא עשה – כפי שעשה באינספור מקרים קודמים, זהו רק אחד המקרים הגרוטסקיים יותר. בכך הוא מאבד את זהותו. לא זו בלבד שקיטינג לא משרת את עצמו, הוא אף מקריב את עצמו על מזבח אמות המידה של אנשים אחרים. התוצאה איננה חיים מאושרים שאדם אנוכי מבקש לעצמו. ואכן, אנו עדים יותר ויותר לריקנות של שביעות הרצון של קיטינג. לאחר ניצחונו במאבק על קוסמו-סלוטניק הוא אינו חש כל שמחה (320). הסיפוק לאחר הזכייה בפרויקט לתכנון סטונרידג' "חיוור ודהוי" (476). אפילו בשלבים מאוחרים של הסיפור, כשהוא נוחל הצלחה מסחררת על פי אמות המידה המקובלות (עמידה בראש חברה חשובה, זכייה בפרויקטים יוקרתיים, התהדרות באשת ראווה ובחסותו של טוהי), ימיו עוברים עליו בשעמום ובאי-שקט, הוא אדיש לעבודתו, ובשל חוסר הביטחון החרדתי שלו הוא להוט לקבל חיזוקים מאחרים. קיטינג הגשים את כל חלומותיו, אך למרות זאת הוא אינו מאושר (479). הסיבה לכך היא שלא הוא זה שרצה בכל הדברים הללו. קיטינג ניסה להשיג את ערכיו, את ההערכה העצמית שלו – את עצם זהותו – מאנשים אחרים. אך הם לא יכלו לספק לו אותם.
 
במהלך נישואיהם של קיטינג ודומיניק, משמשת דומיניק כמראה המגלה את ריקנות קיומו. ערב אחד מתאר קיטינג את התנהגותה, ובכך חושף למעשה את קיומו שלו, את כל חייו. קיטינג מקונן על כך שדומיניק לא הביעה את רצונותיה במהלך נישואיהם. "את האמיתית לא קיימת עוד" הוא אומר, ואת נפשה – "הדבר שחושב ומעריך ומקבל החלטות" – הוא מתאר כרדומה. כשלבסוף הוא שואל " היכן האני האמיתי שלך?" תשובתה ההרסנית היא "היכן האני האמיתי שלך, פיטר?" (425; הסצנה מתחילה בעמוד 418).
 
לבסוף, קיטינג עצמו מבין כי אשמתו הגדולה ביותר היא בגידתו ברצונותיו שלו (598).
 
המקרה הבולט הנוסף של בגידה עצמית שגויה הוא ויינאנד. באמצעות דימויים מקובלים של אנוכיות, הצליח ויינאנד לצבור כל דבר שאדם אנוכי היה רוצה: עושר, תהילה, כוח. ואולם, מה הוא עושה כאשר הקורא פוגש בו לראשונה? שוקל להתאבד (390). בהמשך אנו למדים כי הפלירטוט שלו עם התאבדות הוא שטחי, אך דווקא בשל כך, עניין זה הוא תעודת עניות למצב של חייו. העובדה שהוא מסוגל להשתעשע במחשבות על התאבדות מוכיחה עד כמה חייו נטולי ערכים. ה"הצלחה" שלו אינה מסבה לו אושר.
 
ויינאנד אינו קונפורמיסט אופייני. שלא כמו קיטינג, המרקד בכניעות לפי חלילם של אחרים, נראה כי ויינאנד הוא שמכתיב את הקצב. אך המרדף שלו אחר הכוח אינו אלא צורה אחרת של חיי יד שנייה. ויינאנד שואף להשיג את אושרו באמצעות עליונוּתו ביחס לאנשים אחרים. הוא רוצה לשלוט, אך לא משום שהוא בעל חזון עצמאי ביחס למהות הטוב, המבקש בנדיבות להוביל באופן רציונלי אנשים אחרים למימושו. אלא משום שהוא פשוט חושק בכניעותם של אנשים אחרים. ויינאנד בוחר בקריירה של עיתונאי מפני שזהו המקצוע בעל ההשפעה הרחבה ביותר. "מהו הדבר שחודר לכל אותם בתים?" הוא שואל את עצמו כשהוא מקבל את ההחלטה. "מה חודר לכל חדר ולכל אדם?" (405). בקצרה, מה יאפשר לו לשלוט? מאוחר יותר כשהוא מאמן את אנשי מערכת ה"באנר" לראות את החדשות לא כאירועים בעלי חשיבות אובייקטיבית, אלא כמה ש"ייצור את הריגוש הגדול ביותר בקרב מספר הקוראים הגדול ביותר" (409), קושר ויינאנד את הצלחתו לגאות ההפכפכה של הטעמים הפופולריים. שם היאכטה שלו, I do, נועד להצהיר בגאון על עליונותו ביחס לאחרים ("אני מנהל את העניינים"), אך משתמע ממנה דווקא וידוי על כפיפותו התמידית. הוא שקוע במערכות היחסים שלו עם אנשים אחרים. ממורמר בשל ההוראות שקיבל מאחרים בנערותו, מגיע ויינאנד בשוגג למסקנה כי החלופה היחידה לכפיפות היא שליטה (4001-400). הוא מניח שהאינטרסים של בני האדם מצויים בקונפליקט מתמיד, ושהחיים הם תחרות על מעמד חברתי: הדבר החשוב ביותר אינו השגתם של ערכים אובייקטיביים, אלא השגת שליטה באנשים אחרים.[19]
 
ויינאנד שואף להגיע לעמדה שהיא לכאורה אחרת מזו של קיטינג, אך אופן פעולתו בשיטת היד השנייה עקרה במידה שווה. אפילו הישגו יקר הערך, כוחו, אינו אלא אשליה. אמת כואבת זו מתגלה כשהוא מנסה לרתום את ה"באנר" למטרה שהוא מאמין בה, הגנה על רורק מפני תביעה על הפיצוץ בקורטלנד. הוא מגלה כי האימפריה שלו היא מגדל קלפים, וכי למעשה היה לכל אורך הדרך עבד לאחרים, שיכולתו להפעיל כוח תלויה בהסכמתם (603; וכן 656). וויינאנד אמנם מקווה, כפי שהוא אומר לטוהי, שלא יבלבלו בינו לבין קוראיו (396), אולם בפועל הוא ויתר על העצמאות שיכולה הייתה לשמר את הבסיס להבחנה הזו. כל מה שהוא היה אינו אלא מה שהם רצו שיהיה.
 
באמצעות דמותו של ויינאנד, איין ראנד ממחישה כי אדם המבקש לשלוט באחרים נותר תלוי באחרים. בהתייחסותו לשליטה באחרים כאמצעי להשגת אושר, יצר ויינאנד כוח שהורס אותו (663). הוא העניק לאחרים את הכוח לשלוט בהצלחתו, והוא זה שנרמס בשל כך. המרדף של ויינאנד אחר כוח נועד לכישלון, שכן כפי שהוא עצמו מבין לבסוף, "רצועה היא אינה אלא חבל עם לולאה בכל אחד משני קצותיו" (660). האדם המבקש לשלוט הופך את עצמו לעבד.
 
מבחינות רבות ויינאנד עולה על קיטינג. אך למרות ההבדלים ביניהם, קיטינג וויינאנד פועלים על פי מדיניותו של קיטינג – להיות מה שאנשים אחרים רוצים שתהיה. קיטינג פשוט בעל מודעות עצמית רבה יותר בעניין זה. בעוד שקיטינג מוכר את נשמתו טיפין-טיפין במהלך הסיפור, ויינאנד מוכר את נשמתו בסיטונות כבר מן ההתחלה, כשהוא מתווה את מסלול הכיבוש שלו, שממנו הוא כמעט ואינו סוטה. היוצאים מן הכלל – אוסף האמנות הפרטי שלו, יחסיו עם דומיניק ועם רורק – הם בבחינת צוהר לנשמה הנפלאה שהוא הקריב. (הם חושפים, כפי שאומר רורק, שהוא לא "נולד להיות איש היד השנייה," 608; ראו גם 633, כשויינאנד עצמו חושב כך.) ואולם, ויינאנד מחזק את אפיון היד השנייה כשהוא נכנע לדרישות השובתים ונוטש את ניסיונו הנועז ביותר לעמוד איתן על עצמיותו.
 
הן קיטינג והן ויינאנד מתכוונים להיות אנוכיים; הם מבקשים לקדם את האינטרסים העצמיים שלהם (לפי תפיסתם). אבל בשל שיטות היד השנייה שכל אחד מהם מאמץ, הם לא מצליחים לממש את אושרם. אין די בכוונות אנוכיוֹת; עצמאוּת הינה תנאי הכרחי להשגת אינטרסים. האדם אינו יכול להצליח במציאות אם הוא מעמיד שליט כלשהו מעל המציאות, והוא אינו יכול להשיג את יעדיו באמצעים שהורסים את עצמיותו.[20]
 
עצמאות מצריכה אנוכיות
 
באמצעות דמויותיהם של רורק, קיטינג וויינאנד, ראינו, אם כן, שאנוכיות רציונלית מצריכה עצמאות. אך אנוכיות ועצמאות כרוכות זו בזו באופן הדוק אף יותר. איין ראנד מראה, בעיקר באמצעות דמותו של טוהי, את האופן שבו אלטרואיזם הורס את העצמאות. עצמאות יכולה להתקיים רק על-ידי מימוש עקבי של אנוכיות רציונלית.[21]
 
חייו של טוהי, בדומה לחיי כל אנשי היד השנייה, סבים סביב אנשים אחרים. בהשוואה לטוהי, נראים קיטינג וויינאנד חובבנים – ילדים שאפשר בקלות למחול להם. טוהי מביא את אפיון היד השנייה לתהומות זדוניים הרבה יותר. קיטינג וויינאנד חווים שניהם משיכה מסוימת אל הטוב ובמעשיהם ניכר יסוד מסוים של אנוכיות, אף שבמהירה הם מדחיקים או ממדרים אותה. טוהי לא פועל כך.
 
בדומה לוויינאנד, טוהי שואף להשיג כוח (634).[22] אך בעוד שגישתו של ויינאנד היא לספק לאנשים את רצונם ולהרוויח מכך, לטוהי יש דעה נחרצת ביחס למה שאנשים אמורים לרצות והוא פועל בשיטתיות כדי להביאם לקבל אותה. במילים אחרות, טוהי לא רק חי כאיש יד שנייה; הוא מטיף לחיים כאלה, וטומן בשיטתיות את זרעי החיים הללו כך שיכו שורש וישלטו. הקוד המוסרי שטוהי מצמיח הוא אלטרואיזם, גישה שתלויה לחלוטין בחיים של יד שנייה.
 
באופן מילולי, "אלטרואיזם" פירושו "זולתנות".[23] "העיקרון הבסיסי של אלטרואיזם הוא כי לאדם כשלעצמו אין זכות קיום, שההצדקה לקיומו היא לשרת את הזולת, ושהקרבה עצמית היא החובה, הערך והמעלה המוסריים הנעלים ביותר."[24] ויינאנד מאמין (גם אם בשוגג) שהוא יכול להשיג ערך ממשי באמצעות השגת שליטה באחרים. טוהי, לעומתו, שואף לכוח אך ורק כאמצעי של הרס. המניע של טוהי לקדם את האלטרואיזם איננו אהבה כנה, אם גם מוטעית, לאחיו בני האדםי. הוא מבקש רק לדכא אחרים. גישתו הבסיסית מתבהרת בתקרית שאירעה כשהיה בן שבע, כשאחז בידו צינור מים, וכיוון אותו לעבר ג'וני סטוקס הלבוש בבגדיו החגיגיים (294-293). במהלך חייו טוהי מכוון את הצינור לעבר כולם.[25] המערכה הציבורית שמנהל טוהי שונה באופן משמעותי ממאמציו של ויינאנד להעסיק כותבים מוכשרים בתנאי שמעתה והלאה יכתבו אך ורק זבל. בעיני ויינאנד, זהו חלק בניסיונו להוכיח כי יושרה היא בלתי אפשרית – ובכך לתרץ את היעדר יושרתו שלו. ויינאנד זקוק להוכחה זאת מפני שאינו מאמין באמת בכך (כפי שאנו למדים מתגובתו לרורק ולבנייניו). טוהי, לעומת זאת, יודע בוודאות שיושרה כן אפשרית. לכן הוא מבקש להרסה.
 
טוהי יודע בדיוק מה הוא עושה, כפי שמלמדים ההסברים שהוא נותן לדומיניק ולקיטינג ביחס לשיטותיו בשלבים שונים (281, 567-68, 634-39). הוא מזהה הישגים אדירים, כמו הגאונות של בנייניו של רורק (281); אך הוא צמא לראות את רורק מציית לפקודות (633). הוא גם איננו מטיל ספק בהנאה הפשוטה שהישגים יצירתיים מאפשרים. הוא מתעב את תמונת רורק המביט אל בית אנרייט ובפניו ניכרת "התלהבות עילאית" (308) בדיוק מפני שהוא מבין מה היא מסמלת. טוהי אינו מעוניין בכך, לא עבורו ולאעבור שום אדם. (זהו המניע של מלורי לירות בו [225-26].)
 
תיאורו של רורק, בנאום השיא שלו בבית המשפט, את החלופה היסודית של הטפיל והיוצר, אינו חדש לטוהי. טוהי יודע שהוא טפיל. ידיעה זו לא מעוררת בו קונפליקט פנימי או הלקאה עצמית, כפי שהיאמעוררת, מפעם לפעם, בקיטינג ובוויינאנד. טוהי רוצה להיות טפיל. הוא שואף במכוון לשאוב את החיים מאלה היוצרים ערכים ולאמן אחרים לנהוג באותו אופן. הוא מבין היטב שלאלטרואיזם אין כל ערך לחיים האנושיים.[26]
 
חשוב להבין כי טוהי לא משקף סוג יוצא דופן של אלטרואיזם או עיוות משונה של אדם סוטה. טוהי מייצג את מהות האלטרואיזם. הוא מפגין הבנה מלאה של טיבו הבסיסי, על כל השלכותיו. אלטרואיזם הוא הרסני מטבעו. אין זה אומר כי כל אדם המאמץ את האלטרואיזם מבין את תוצאותיו ההרסניות ומממשן במכוון, כפי שעושה טוהי. , אבל אימוץ האלטרואיזם מוביל להרס באופן בלתי נמנע. כדי לנהוג באופן אלטרואיסטי, חייב אדם לחתור תחת המחשבה שלו עצמו. כניעות לאחרים – לצרכיהם, לרצונותיהם, לאמונותיהם – היא הציווי העליון. אך בכך טמון הרס, שכן עצמאות היא תנאי מוקדם ליצירת ערכים אובייקטיביים, החיוניים לקיום החיים ו. רק על-ידי התייחסות אל המציאות בכבוד בלתי מעורער והצבת המציאות כאבן הבוחן לחיים (במקום הצבת דעותיהם של אנשים אחרים על המציאות), יכולים בני האדם לייצר ערכים המניעים את חיינו. (הנזק שגורם האלטרואיזם מופחת לעתים קרובות משום שבדרך-כלל הוא מיושם באופן חלקי. ככל שאדם מציית לציווי האלטרואיסטי בעקביות רבה יותר ומקריב ערכים אובייקטיביים, כך יהיו תוצאותיו הרסניות יותר.)[27] כדי להבין באופן מלא את הפגיעה של האלטרואיזם בעצמאות, ראוי לבחון מקרוב את הקשר ביניהם.
 
האלטרואיזם מורה לאנשים להקריב את טובתם למען טובתם של אנשים אחרים. מהרעיון כי האדם צריך לבטל את האינטרסים שלו, קצרה הדרך לרעיון כי עליו לבטל את השיפוט שלו. שכן ההתכחשות לעצמי המגולמת באלטרואיזם היא רחבת היקף. האלטרואיזם אינו מותיר בידי האדם חלק ממה שבבעלותו; הוא לא מורה לאדם: "שמור לעצמך את נפשך, את מחשבתך, אבל תן לנו את עמלך הפיזי ואת פירותיו החומריים." האלטרואיזם תובע את האדם בשלמותו, מבחינה רוחנית ומבחינה חומרית גם יחד. שכן הדרך היחידה לקבל באופן מהימן מאנשים את משאביהם החומריים היא לתבוע מהם תביעות ברמה הרוחנית (כלומר, על-ידי הכנעת מחשבתם, שכלם). באמצעות שוט אפשר לשעבד את גופו של אדם; קבלת האלטרואיזם אינה דרושה לשם כך. האלטרואיזם שואף להביא את בני האדם לכך שישרתו אחרים באופן רצוני. והדרך היחידה לשדל אנשים לאמץ מרצונם קוד כזה היא לפגוע ביכולתם לחשוב באופן רציונלי. כמובן, כל הקודים המוסריים חייבים לפנות אל השכל, אם הם מאומצים מרצון. טוהי מבין כי מאחר שהציוויים האלטרואיסטיים משוללי כל היגיון, אנשים אינם יכולים לאמצם באופן רציונלי. הדרך היחידה להפוך אנשים לאלטרואיסטים היא, אם כן, לגרום להם לזנוח את השיפוט הרציונלי העצמאי שלהם.
 
אם אדם יחשוב באופן כנה, ביחס לעצמו, על האלטרואיזם וישפוט אותו על-פי מדד המציאות ולא על-פי ההסכמה הרחבה שהוא זוכה לה בקרב רבים, הוא יבחין בקלות בסתירות הפנימיות הבסיסיות שבו ובשאלות שהוא מעורר הנותרות ללא מענה. איין ראנד מעלה כמה מהן בנאומו של גאלט ב"מרד הנפילים":
 
מדוע זה מוסרי לפעול למען אושרם של אחרים אך לא למען אושרך שלך? אם הנאה היא ערך, מדוע היא מוסרית כשהיא נחווית על-ידי אחרים, אך בלתי מוסרית כשהיא נחווית על-ידך? אם התחושה שחווים כשאוכלים עוגה היא ערך, מדוע היא פינוק בלתי מוסרי כשהיא נבלעת בבטנך שלך, אך הופכת למטרה מוסרית שמוטל עליך להגשים כשהיא נבלעת בבטנו של הזולת? מדוע זה לא מוסרי לרצות במשהו, אך כן מוסרי כשאחרים רוצים? מדוע לא מוסרי לייצר ערך ולשמור אותו, אך כן מוסרי לתת אותו? ואם זה לא מוסרי עבורך להחזיק בערך, מדוע זה מוסרי שאחרים יקחו אותו? אם אתם חסרי אנוכיות ומוסריים כשאתם נותנים ערך לזולתכם, האם אלה המקבלים אותו אינם אנוכיים ורשעים? האם המעלה, המידה הטובה, משרתת את הרוע, את המידה הרעה? האם המטרה המוסרית של האנשים הטובים היא להקריב את עצמם למען הרשעים?[28] 
 
הקרבה עצמית היא חסרת צידוק לוגי, וכדי שאנשים יקבלו את התפיסה שהקרבה עצמית היא בכל זאת הדרך שהם חייבים לאמץ, דרוש דיכוי של יכולת החשיבה שלהם. מאחר ששיפוט עצמאי מאיים לחשוף את האבסורדיות של הדוקטרינה האלטרואיסטית, שיפוט עצמאי הוא אויב האלטרואיזם.[29]
 
אולם האנטגוניזם בין האלטרואיזם לבין העצמאות עמוק אף יותר מכך. שיפוט עצמאי הוא תועבה לא רק מפני שהוא משמש כאמצעי לחשיפת חוסר הרציונליות של האלטרואיזם. השיפוט העצמאי של האדם הוא מרכיב מרכזי בציווי האלטרואיסטי הבסיסי של הקרבה עצמית. פעולה רציונלית מצריכה מן הפרט להעריך באופן רציונלי את החלופות העומדות בפניו.[30] כשאדם מבקש לעשות דבר-מה, כשיש לו סיבה לפעולה, משמעות הדבר היא כי הוא מבין מדוע עליו לעשות זאת, הוא מבין את הטובה (בתוך היררכיית הערכים שלו) שתביא פעולתו. לעומת זאת, אי אפשר להבין מדוע יש להקריב ערך, או מדוע יש לוותר על ערך נעלה למען ערך פחוּת או למען דבר-מה חסר ערך. בשל כך, כאשר האלטרואיזם דורש הקרבה, הוא דורש שהאדם יתעלם משיפוט המציאות שלו. האלטרואיזם, במהותו, מורה לאדם להפסיק לבחון אם יש לו סיבה לעשות דבר-מה. עליו להשבית את שכלו ולהפוך עצמו לעבד כנוע וחסר שיקול דעת. על-ידי הקרבת ערכיו מקריב, אם כן, האדם את עצמאותו. לכן איין ראנד כותבת:
 
על השכל שלכם הם רוצים שתוותרו – כל אלה המטיפים לתפיסת ההקרבה. ...אלה המתחילים באמירה: 'זה אנוכי לחתור להגשמת משאלותיך שלך, עליך להקריב אותן עבור משאלותיהם של אחרים'– יסיימו בכך שיאמרו: 'זה אנוכי להחזיק בתפיסותיך, עליך להקריב אותן עבור תפיסותיהם של אחרים.  [31]
 
טוהי מבין כל זאת היטב. בפיקחותו הוא מזהה מה דרוש כדי להשליט את האלטרואיזם, והוא נוקט בצעדים הנדרשים. שימו לב כי פעולותיו אינן מתמקדות בתועלת הרבה שיכולה כביכול לצמוח מפעולות אלטרואיסטיות. במקום זאת, הוא מתמקד בכל מי שיוצר ערכים. הוא מאמין שלא ניתן לשלוט בנפש; ועל כן יש לשבור אותה (635). בנאומו הסופי באוזני קיטינג, טוהי מסביר את שיטותיו העיקריות: חיסול כל שאיפה ויושרה (על-ידי יצירת תחושת קטנות ואשמה); חיסול תפיסת הערכים של האדם (על-ידי קידוש הבינוניות); חיסול תחושת הכבוד (על-ידי לעג); חיסול האושר ושמחת החיים (על-ידי "לקיחה מהם את כל מה שיקר וחשוב בעיניהם ... ליצור בהם את התחושה שעצם קיומה של שאיפה אישית היא רעה" (635-36). שאיפתו של האלטרואיסט היא ליצור עולם שבו " לאף אחד לא יהיה רצון משלו, והאדם יכוון את כל מאמציו לספק את הרצונות של שכנו, החסר רצונות משלו מלבד סיפוק רצונותיו של השכן הבא – וכן הלאה, בכל רחבי העולם, פיטר. שכן כולם צריכים לשרת את כולם" (638).
 
הפעלת השיטות הללו בידי טוהי מוצגות לכל אורך הספר. מנעוריו מתיידד טוהי עם אנשים בעלי פוטנציאל ומשדל כל אחד מהם לוותר על הקריירה שבחר (301-2); הוא מרפה את ידיה של קייטי מללמוד באוניברסיטה (59). לבסוף הוא אומר לקייטי כי עליה להפסיק לִרצות בדבר כלשהו – כלומר, להפוך לאדם של יד שנייה באופן מלא, המשולל כל תשוקה משלו (364). (קייטי פיקחית יותר מכפי שהוא מצפה, ותוהה: לכשתגיע למעמד נשגב זה, מי יעבור בשערים השמימיים של הנשגבות שהוא מבטיח לה? [365].) תגובתו האופיינית של טוהי לכל תהייה בעניין כבד משקל כלשהו היא להפכו לטריוויאלי, ללעג ולבדיחה (למשל, 232, 236). בעיניו אהבה כמוה כחפיסת שוקולד פשוט ונישואין – נוחות ביתית שבדייסת סולת (232). הוא לועג לבקשתה של קייטי לאשר את אירוסיה "כאילו כל העניין היה חשוב עד כדי כך שיש להתנגד לו" (236) ופוטר בעייפות את האושר עצמו כמתאים "למעמד הבינוני" (257). כאשר קייטי מבקשת את עצתו בעניין אומללותה, הוא מזלזל ב"טרגדיה הקוסמית" שלה ולועג לה על היותה מוטרדת באופן כה אנוכי ביחס לאושרה
שלה (364).[32] לדידו של טוהי שום דבר איננו רציני אף פעם; הוא מכריז כי חוש הומור הוא הדבר המקודש היחיד (232, 236). אולם עמדתו המזלזלת על פני השטח מחושבת היטב, שכן הוא יודע כי הדברים שהוא מבטל כחסרי חשיבות הם למעשה כלל לא כאלה.
 
הרסנות הדרך של טוהי היא ברורה. כל המטרות שטוהי "שם על הכוונת" ושואף להרוס – שאיפה, יושרה, ערכים, כבוד, אושר – הן אנוכיות; הן מבטאות את המחשבה והרצון של הפרט ולפיכך את זהותו. טוהי איננו מעודד יושרה וטוען פשוט כי יש לכוונה לטובת קידום אידיאלים אלטרואיסטיים. במקום זאת, הוא מבקש באופן מפורש "לכוון [את היושרה] למטרה שמשמידה כל זכר ליושרה. להטיף לחוסר אנוכיות" (635). כלומר, הוא מכיר בכך שיושרה ואלטרואיזם הן מנוגדות וכי אלטרואיזם הוא תרמית. "אמור לאנשים שאלטרואיזם הוא אידיאל. אף אחד מהם לא השיג את האידיאל הזה, ואף אחד גם לא ישיג אותו" (635). בהכירו בכך מודה טוהי שמטרתו היא הרס. אלטרואיזם אינו אלא אמצעי להשגת מטרה, לשבור את נפשם של בני האדם ואת יכולתם להיות מאושרים.
 
השיטות של טוהי הן קטלניות, כפי שמדגים מסלול חייה הטרגי של קייטי. כשאנו פוגשים אותה לראשונה, קייטי היא אידיאליסטית נלהבת שרוצה לעשות את הדבר הנכון. (את התייחסותה של קייטי עצמה לכך ראו בעמוד 361.) כשהיא מספרת לקיטינג על הדוד שלה, היא שופעת הערצה כנה ומתארת את טוהי כ"נפלא", "אדם משכמו ומעלה", "טוב לב ומבין" (59-58). היא חפה מכל העמדת פנים וגלויית לב ביחס לרגשותיה לקיטיניג (עד כדי כך שהוא מעיר על יכולת הפלרטוט העלובה שלה); לא ניכר בה כל סימן לגישת היד השנייה. קייטי מנסה להיות אלטרואיסטית עצמאית; אך בשל טִבעוֹ של האלטרואיזם היא נשאבת בעקביות אל עבר הטפִּילוּת. הדרישה להקרבה עצמית מרסקת בהדרגה את עצמאותה ובולעת את עצמיותה.
 
מאוחר יותר במהלך הסיפור, כאשר קייטי פוגשת בקיטינג בפעם הראשונה מזה שנים אחדות, היא מזכירה באופן מפחיד את דודהּ כשהיא מתייחסת בביטול לכאב שחוותה לאחר שקיטינג ביטל את האירוסין שלהם (597-98). היא נותרת אדישה כאשר קיטינג מספר לה שהוא אינו מאושר וגרוע מכך, נראה כי אפילו אושרה שלה חדל מלעניין אותה, והיא מתייחסת לרגשותיה כילדותיים וחסרי חשיבות.[33] זהו חזונו של טוהי. זהו האדם המופתי שהוא שואף ליצור. (ראוי לציין עוד כי כאשר קייטי מנהלת חיים אלטרואיסטיים, טוּב ליבה ונדיבותה מוחלפים לשנאה וכעס. "ההומניטרית" בעיצובו של טוהי, מתייחסת לאחת הנשים שהיא עוזרת להן, שלא העריכה די הצורך את הקרבתה, כאל "זבל", היא מתרגזת כשמישהי מצליחה להסתדר בלעדיה, ומנסה לרפות את ידיו של בחור ולשכנעו לא ללמוד באוניברסיטה מפני שהיא מקנאה בו שהוא בוחר בדרך שהיא עצמה זנחה [362-3].)
 
לסיכום סעיף זה, הרשו לי לחזור על שני האופנים העיקריים שבהם האלטרואיזם והעצמאות מנוגדים. ראשית, מדיניות הקוראת להקריב ערכים התומכים בחיים ובאושר היא מדיניות של התאבדות. מאחר שאיש אינו יכול לאמץ באופן רציונלי מדיניות כזאת (מלבד אלה המבקשים להתאבד), הרי שרציונליות ושיפוט עצמאי שעליו היא מושתתת הם אויבי האלטרואיזם.[34] אולם האלטרואיזם מגנה שיפוט עצמאי לא רק מפני ששיפוט כזה מאיים לחשוף את חוסר הרציונליות של האלטרואיזם. שיפוט עצמאי הוא מרכיב מהותי בדבר שעליו, לפי האלטרואיזם, נדרשים בני האדם לוותר. תביעת האלטרואיזם מן האדם לפעול בניגוד לשיפוטו הרציונלי על-ידי העדפת ערכים נחותים על פני ערכים נעלים הינה תביעה לזנוח את הרציונליות. התכתיב של האלטרואיזם להקרבה עצמית הוא, כפי שראינו, טוטאלי. כל דבר שהוא שלך – מחשבותיך, ערכיך, חלומותיך, כמו גם רכושך החומרי – צריך להיות מוקרב למען אחרים. האלטרואיזם פוסק כי זוהי טעות להיאחז בכל דבר שהוא חלק ממך, שהוא אתה. לפיכך העצמאות, המעלה של ניהול חיי האדם על-ידי שיפוטו את המציאות, הינה תועבה.
 
דומיניק
 
אם קייטי ניצבת בעברו האחד של הספקטרום, בעברו האחר ניצבת דמות אשר עוברת תמורה משמעותית לטובה הודות להשפעת הפילוסופיה של רורק – דומיניק. היא גם הדמות הקשה ביותר להבנה. דומיניק מכירה בחשיבותם של הישגים יצירתיים ורוחשת להם כבוד, ואולם היא פועלת נגדם ונדמה כי היא מאמצת, מבחינות רבות, דפוס פעולה של יד שנייה. היא משליכה את הפסל שהיא אוהבת אל תעלת האוורור; חותרת לסכל את הקריירה של רורק; מפרסמת בצהובון מאמרים תפלים המהללים אדריכלות בינונית וסיסמאות של מוסר קונבנציונלי; נישאת לאדם הרודף אחר סטטוס חברתי ולאחר מכן לאדם תאב-כוח המייצג את כל מה שהיא מתעבת. מה מסביר התנהגות זאת?
דומיניק נקרעת על-ידי קונפליקט פנימי בין אידיאליזם לפסימיות.[35] היא אידיאליסטית שכן היא מוקירה את פסגת היצירה האנושית. היא מכירה בערך הייחודי של הישג מיד ראשונה ולא מוכנה להשלים עם הבינוניוּת (ולמטה מכך) הרווחת המקיפה אותה. דומיניק רוצה הכול או כלום, היא מסבירה לאלווה סקארט; היא לא מוכנה לקבל את דרך האמצע, כך היא אומרת לרורק (144, 375; וכן 288). אולם לצד אידיאליזם זה מונחת בחוסר נוחות אמונה כי ערכים לא ניתנים להשגה בטווח הארוך. הטוב נידון לכישלון. דומיניק מאמינה כי בכך שהיא שואפת להשיג דבר מה היא הופכת את אושרה לתלוי "בעולם כולו" – עולם המלא באנשי יד שנייה ולפיכך רע מכדי לצפות להצלחה (143). דומיניק משקפת את הנחת היקום העוין (the malevolent universe): ההנחה כי העולם ביסודו איננו כר פורה להצלחתו ולאושרו של האדם; כישלון ותסכול הם הנורמה.
 
ברור כי קיים מתח בין שתי הנחותיה של דומיניק. זה הגיוני לשאוף לאידיאלים אם אפשר להגשימם. כדי להימלט מן הניגוד, דומיניק מוותרת על השאיפה לערכים. גישתה היא ביסודה: למה לטרוח? "מה הטעם לבנות בניין עבור עולם שלא קיים?" היא שואלת על דוכן העדים במשפט סטודארד (356). היא אינה רוצה לנהל מלחמות עקרות או לספוג את חרפת התבוסה ליריבים לא ראויים (ראו 375). דומיניק האידיאליסטית תומכת ברורק מתוך אמונה – או לפחות מתוך תקווה – שהוא יצליח. דומיניק הפסימית פועלת נגד רורק כדי לחסוך משניהם כאב גדול יותר שייגרם בשל מה שהיא רואה כתבוסה סופית בלתי נמנעת.[36]
 
כפי שהתייחסותה של דומיניק לקיטינג במהלך נישואיהם חושפת את היעדר העצמיות של קיטינג, כך נישואיה של דומיניק לוויינאנד (אדם שדומה לה עד מאוד מבחינות מסוימות) שופכים אור עליה. ויינאנד ודומיניק מוקירים ערכים אובייקטיביים ברמה האינטלקטואלית, אך איש מהם אינו מנסה להשיג ערכים אובייקטיביים באופן מעשי, בצורה רציונלית בריאה. ויינאנד מבקש להגן על אוסף האמנות שלו (ומאוחר יותר, על דומיניק עצמה) במקדש פרטי, הרחק מעיניהם של אנשים אחרים; דומיניק כמהה להגן על רורק משאר האנושות ונרתעת מכל עובר אורח שאך מעיף בו מבט. דומיניק וויינאנד שותפים להערכה עגומה ביחס לסיכויי ההצלחה של אדם בעל יושרה, וסבורים כי אינם יכולים להצליח בסופו של דבר. על אף אמונתם זו, כל אחד מהם נאבק באנשים בעלי יושרה: הוא, בכל כתב שמבטא קול עצמאי (שכן "האדם שלא אוכל לשבור אותו, ישבור אותי" [497]), היא, בצורה הבולטת ביותר ברורק. אך בעוד שוויינאנד מנסה לשבור אנשים בעלי יושרה ומקווה לנצח, דומיניק נלחמת כדי "לחטוף ... כל הזדמנות" מרורק ומקווה להיכשל. "אני אתפלל לכך שאי אפשר יהיה להרוס אותך," היא אומרת לו (272). כשדומיניק רואה בפעם הראשונה את גלריית האמנות של ויינאנד היא חושבת עליו את הרע ביותר, משום ששיפוטו המושלם מגלה את יכולותיו ואת כל מה שהוא מפנה לו עורף (442). במהלך נישואיהם מכירה דומיניק בטעותה הדומה. היא מבינה כי היא וויינאנד בגדו באותו אופן – הם בגדו בעצמם, באמונות המבוססות על השיפוט העצמאי שלהם. והם המפסידים מן הבגידה הזו (494-491).
 
אין זה מדויק לתאר את דומיניק כאשת יד שנייה. היא אינה שואבת את אמונותיה וערכיה מאנשים אחרים. רבות מפעולותיה עלולות להוביל למסקנה הפוכה, אולם חשוב להבין שדרך פעולתה לא נובעת מפקפוק עצמי בשיפוט שלה או בערכו (בניגוד לקיטינג). מדוע היא עובדת ב"באנר"? ה"באנר" הוא ההתגלמות המושלמת של תרבות היד השנייה שלא יכולה להיות מובסת לדעתה, ולכן היא משקיעה את עצמה במדמנה זו כדי להקהות את כוח פגיעתה בה. מדוע היא נישאת לקיטינג? כדי להעניש את עצמה, כך היא אומרת (ככל הנראה על האידיאליזם "הטיפשי" של הערכה של דברים [181]). מדוע היא נישאת לוויינאנד? כאמצעי להרס עצמי (448). הקריירה שלו שמה ללעג ולקלס כל ערך אמיתי; בהפיכתה ל"גברת עיתוני ויינאנד" (449), היא חושבת שהיא יכולה להשמיד את יכולתה שלה להעריך דברים. מדוע היא נאבקת ברורק? התשובה על כך מורכבת יותר. תשוקתה העליונה של דומיניק היא להגן על הטוב מפני ביזויו. (לדוגמה, היא משמידה את הפסל של הליוס כדי להצילו מהגורל הנורא יותר – מגע ידיהם המשפיל של אנשים אחרים.) מסע הצלב שלה נגד רורק איננו אלא הדוגמה הדרמטית ביותר לכך. דומיניק מאמינה שהוא אינו יכול להצליח בטווח הארוך, וחושבת שהיא יכולה להאיץ את מפלתו אם תסכל את זכייתו בפרויקטים וכך תחסוך ממנו סבל רב יותר (310, 375). ברמה אחת, דומיניק מנסה לשכנע את עצמה שהאידיאליזם שלה אינו בר-קיימא; כישלונו של רורק יחזק את הנחת היקום העוין. ואולם בה בעת החלק האחר של דומיניק, זה המייחל לכך שאי אפשר יהיה להרוס את רורק מבקש להתבדות ולהיווכח בצדקת האידיאליזם שלה.
 
מה שבולט הוא כי בשום שלב דומיניק לא מקבלת את דרכיהם של אנשי היד השנייה. דעותיהם של אנשים אחרים אינן מערערות כלל את ביטחונה ביחס למה שהוא אמיתי ובעל ערך. היא פשוט מייחסת עוצמה מופרזת לרעיונות שגויים. באמצעות שיטות של יד ראשונה היא מגיעה למסקנה שגויה ביחס ליעילותן של שיטות אלה. זוהי שגיאה חמורה שלה השלכות משמעותיות, אך היא איננה משקפת דרך פעולה של יד שנייה.
 
הודאתה של דומיניק כי לרצות משהו יגרום לכך שתהא תלויה באנשים אחרים (143), חושפת את טעותה המרכזית. למעשה, כאשר היא מתכחשת לעצמה מסיבה זו ממש, היא מעניקה לאחרים כוח מבלי משים ונעשית תלויה בהם. היא חושבת שתשיג "חופש" על-ידי כך שלא תרצה בדבר (144), אך זניחת ערכיה כובלת את דרכה לפרמטרים שאנשים אחרים קובעים. בניגוד לקיטינג, המתייחס לדעותיהם של אנשים אחרים כאמת המידה המוחלטת לערכים, דומיניק בוחלת בגלוי בדעותיהם של אחרים. אולם עוצמת תגובתה לגישותיהם של אחרים מראה כי היא מעניקה חשיבות מופרזת לדעותיהם. עדותה של דומיניק במשפט סטודארד, שבה היא מגנה את רורק על כך שהוא "משליך פנינים ... בלי לקבל אפילו צלע חזיר בתמורה," מצביעה על כך שיוצרים זקוקים לתמורה מידם של אנשי יד שנייה (356). הם לא זקוקים לכך. ייתכן שיש צדק בטענתה שרוב בני האדם לא ראויים לבניין של רורק, אבל ביסודו של דבר הוא אינו בונה את הבניין למענם. היותם ראויים אינה ממן העניין.
 
רורק כמובן מבין זאת מהרגע הראשון; לבסוף, גם דומיניק מבינה זאת. "את חייבת ללמוד לא לפחד מהעולם," הוא אומר לה כשהיא מספרת לו על נישואיה לקיטינג. "לא להיות שבויה בידו כפי שהנך כעת" (376). כשהיא מבקרת את רורק באתר הבנייה שלו באוהיו, היא מדמה את המעמד לגָלוּת במחצבה (462). בעוד שהיא מתייסרת בראותה אותו עובד בפרויקטים חסרי מעוף, הוא מקבל את הדין ללא תרעומת מפני שהוא אוהב את העבודה, את העיצוב והבנייה. במפגש הזה מבין רורק כי דומיניק אינה בשלה דיה כדי להיות איתו, התחקור ההדוק שלה אותו ביחס לכל קשר מזדמן בינו לבין אנשים זרים מעיד עד כמה היא ממוקדת בתגובותיהם של אנשים אחרים; היא עדיין מפחדת "לחלוק [את רורק] ... עם דיינרים וחלונות של אנשים זרים" (463). הם אינם יכולים להיות יחד, הוא מסביר, ומחווה בידו אל הרחוב, "עד שתפסיקי לשנוא את כל זה, עד שתפסיקי לפחד, עד שתלמדי להתעלם מזה" (483). כשדומיניק שואלת "לְמה אתה מחכה?" רורק משיב בפשטות שהוא אינו מחכה (466). הקורא רואה כי רורק פועל ככל יכולתו, בכל יום, בשקט אבל בעקביות, כדי לעצב את העולם על-פי טעמו. השאלה האמיתית היא: למה מחכה דומיניק? היא זו הדוחה את הגשמת ערכיה (כולל רורק) ובכך מונעת מעצמה את אושרה.
 
זמן רב מנסה דומיניק לאמץ חלק משיטות היד השנייה, היא מדכאת את שיפוטה העצמי כדי להסכין עם אמות המידה של אנשים אחרים, אך דרך פעולה זו לא משככת את כאבה ולא מסבה לה אושר.[37] נישואיה אינם מחסלים את יכולתה להעריך. היא מנסה ככל יכולתה להתנגד לאידיאליזם שלה, אך הוא נותר על כנו. יתרה מכך, דומיניק רואה את רורק מצליח – משגשג על אף קשיים חיצוניים עצומים: אדישוּת, עוינוּת ואפילו מסעות תעמולה מאורגנים שמטרתם להביסו. הוא אידיאליסט בלתי מתפשר ככל שאפשר להעלות על הדעת, ועם זאת הוא מאושר ומצליח לפי התנאים שלו. רורק הוא הפרכה מהלכת של הנחת היקום העוין.
 
דומיניק לומדת, הן מניסיונה האישי והן מרורק, שהיא זו שטעתה. האושר איננו תלוי באישור העולם, והאדם העצמאי יכול להצליח. הפעולה שמסמלת את השחרור שלה היא לקיחת חלק בפיצוץ קורטלנד. כאן היא חוברת לרורק באופן חד-משמעי כנגד הסטנדרטים של החברה ופועלת להגשמת ערכיה שלה. בעוד שבעבר פחדה דומיניק לחלוק את רורק עם אנשים אחרים, כעת היא מפרסמת את מערכת היחסים שלהם מעל דפי העיתון (669-668). אפילו כעסה על ויינאנד על כניעתו לשובתים משקף את הכרתה המלאה והבלתי מסויגת בכך שיושרה כן אפשרית ושיש לדרוש אותה.
 
דומיניק לומדת כי האושר אינו מצריך ויתור על אידאלים וכי שום טובה לא צומחת מוויתור כזה. עצמאותו, יושרתו והצלחתו של רורק מדגימים כי האידיאליזם והמציאות אינם מצויים בקונפליקט.
 
* * *
 
כאשר הצעיר על אופניו רואה את עמק מונאדנוק, הוא זוכה ב"אומץ להתייצב בגאון מול החיים" (506). רורק אינו מבקש לשמש השראה לאף אחד.[38] הוא פשוט חי את חייו.
 
אך בהיותו חי חיים של יד ראשונה באופן האנושי המלא ביותר, הוא מאשר את רוח הנעורים (מאפיין שאיין ראנד ראתה בו באחת מהתייחסותיה מקור המשיכה המתמשך של הרומן שלה).[39] רוח זו היא "תחושה של ציפייה עצומה, שחייו של האדם הם חשובים, שביכולתו להגיע להישגים אדירים, ושלפניו עומדים דברים נפלאים" (xi). באמצעות עצמאותו הנועזת מראה רורק שכל הדברים הגדולים אפשריים. ואמנם, לדידו של רורק עצמו, שפעה של אושר לא רק אפשרית, היא מציאותית. זהו אכן יקום נדיב. ועצמאות חיונית כדי לקצור את תנובותיו הבלתי מוגבלות.[40]
 
 
 
מראי מקום והערות מתרגם:
 
* Smith, Tara (2007) ‘Unborrowed Vision: Independence and Egoism in The Fountainhead’. In R. Mayew (ed.), Essays on Ayn Rand’s “The Fountainhead”, Lanham, MD: Lexington Books, 285-304.
 
** המונח mind מתורגם כאן ל-שכל.
 
*** הפניות הציטוטים מתוך:
Rand, Ayn (1943) The Fountainhead. New York, NY: Signet, Student edition, 1993.
 
מראי מקום:
 
[1] See Ayn Rand, “Introduction,” The Virtue of Selfishness, New York: Signet, 1964, vii-xii, and “The Objectivist Ethics,” The Virtue of Selfishness, 13-39.
 
[2] Rand, “The Objectivist Ethics,” 28.
 
[3] For more on the nature and various types of second-handedness, see Leonard Peikoff, Objectivism: The Philosophy of Ayn Rand, New York: Dutton, 1991, 253 and 258. Also see Tara Smith, Ayn Rand’s Normative Ethics – The Virtuous Egoist, (New York: Cambridge University Press), 2006, chapter 5.
 
[4 ]Rand, “The Argument from Intimidation,” The Virtue of Selfishness, 165.
 
[5] See Rand, “The Argument from Intimidation,” 165, and Journals of Ayn Rand, ed. David Harriman, New York: Penguin, 1997, 678.
 
[6] Rand, “Introduction,” The Virtue of Selfishness, xi, emphasis in original.
 
[7] For more on the independent person’s proper relationships with others, see Smith, Ayn Rand’s Normative Ethics, chapter 5.
 
[8] Peikoff, 251.
 
[9] In his final courtroom defense speech, Roark says a good deal that clarifies Rand’s view, 710-717. For discussion of the ballyhooed notion of man’s interdependence, see Peikoff, 257-58 and Smith, Ayn Rand’s Normative Ethics, chapter 5.
 
[10] See Rand, “The Objectivist Ethics,” Peikoff, 206-249, and Smith, Viable Values—A Study of Life as the Root and Reward of Morality, Lanham, MD: Rowman & Littlefield, 2000, 83-151.
 
[11] Strictly, a thing does need to be recognized by a person as a value in order to be a value, for him. See Peikoff, pp. 241-43. For discussion of the optional values that can objectively vary for different individuals, see Smith, Viable Values, 99-101, 127-28.
 
[12] For more on the basic nature of rationality, see Peikoff, 152-63, 116-21, and Smith, Ayn Rand’s Normative Ethics, chapter 3.
 
[13] The necessary first hand confirmations do not require that a person attempt to become a jack of all trades and eschew the knowledge of experts. For more on this aspect of independence, see Peikoff, 257-58, and Smith, Ayn Rand’s Normative Ethics, chapter 5.
 
[14] For discussion of this principle, see Peikoff, 342-43. Rand uses this term in journal entries pertaining to Atlas Shrugged. See Harriman, 425, 555-56. The benevolent universe premise is reflected, among many places in Atlas, in Ragnar’s response to Dagny’s question about the risks he takes, in Galt’s explanation of his attitude toward pain, and in Dagny’s realization that “we never had to take any of it seriously,” Atlas Shrugged, New York: Dutton, 1992 (originally published 1957), 759, 959, 702.
 
[15] Independence and integrity are both major virtues, in Rand’s moral theory. Along with honesty, justice, productiveness and pride, they are reflections of the fundamental virtue of rationality; each, to be fully practiced, requires each of the others. See discussion of all the virtues in Peikoff, 250-324, and Smith, Ayn Rand’s Normative Ethics.
 
[16] Rand, “The Ethics of Emergencies,” The Virtue of Selfishness, 50. Also see Galt’s speech in Atlas, 1028.
 
[17] For explanation of how an egoist can be willing to die for another person, see Rand, “The Ethics of Emergencies.” Related discussion is also in Smith, Viable Values, 143-45. On friendship more generally, see Smith, “Egoistic Friendship,” American Philosophical Quarterly 42, no. 4 (October 2005): 263-77.
 
[18] Atlas Srugged includes several passages which emphasize the necessity of seeing for oneself. See especially the exchanges between Dagny and Akston and between Dagny and Mulligan, concerning her decision about whether to remain in the valley, 735, 802.
 
[19] His view is akin to the philosopher Thomas Hobbes’ brand of egoism.
 
[20] It is because conventional notions of selfishness do not truly advance a person’s self-interest that Rand titles one of her books The Virtue of Selfishness, rather than adopting some more palatable label for her view and surrendering the term “selfishness” to those who do not understand its true nature and requirements. She unqualifiedly advocates each person’s pursuit of his happiness and she argues that only true selfishness—the rational selfishness of the independent individual—actually advances that end.
 
[21] A full defense of this last claim is beyond the scope of this paper. Since altruism is not the only alternative to egoism (sacrifice for its own sake or for the sake of God, for instance, are also possible), the fact that altruism destroys independence does not by itself entail the stronger claim that independence requires egoism. Any call for sacrifice is equally incompatible with independence, however, as should become clear as we focus on the conflict between independence and altruism.
 
[22] In her journals, Rand describes Toohey as having an “insane will to power.” Harriman, 102.
 
[23] The word’s French and Latin roots are given in the Oxford English Dictionary, New York: Oxford University Press, 1971.
 
[24] Rand, “Faith and Force: The Destroyers of the Modern World,” Philosophy: Who Needs It, New York: Bobbs-Merrill, 1982, 74. Also see “The Objectivist Ethics,” 37-38. This characterization is hardly peculiar to Rand. See, for instance, among contemporary academic ethicists, Thomas Nagel, The Possibility of Altruism, Oxford: Clarendon Press, 1970, 79; E.J. Bond, “Theories of the Good,” Encyclopedia of Ethics, ed. Lawrence C. Becker, New York: Garland, 1992, vol. 1, 410; Burton F. Porter, The Good Life, New York: Ardley House, 1995, 283; Lawrence Blum, “Altruism,” Encyclopedia of Ethics, ed. Becker, vol. 1, 35.
 
[25] This way of couching Toohey’s attitude was suggested to me by Allan Gotthelf.
 
[26] Toohey bears an obvious resemblance, in his deepest motivation, to James Taggart in Atlas Shrugged. In essays, Rand observes that “The advocates of altruism are motivated not by compassion for suffering, but by hatred for man’s life” and that “Altruism holds death as its ultimate goal and standard of value.” “An Untitled Letter,” Philosophy: Who Needs It, 123; “The Objectivist Ethics,” 38, emphasis in original.
 
[27] An egoist can sometimes choose, consistently with his self-interest, to do things for others. Kindness and charity, for instance, do not contradict rational egoism so long as they do not involve self-sacrifice. See Rand, “The Ethics of Emergencies,” Smith, Ayn Rand’s Normative Ethics, chapter 10, and “Virtues or Vices? Kindness, Generosity, and Charity,” lecture, audio available from Ayn Rand Bookstore.http://aynrandbookstore.com
 
[28] Atlas, 1031.
 
[29] For discussion of the threat that independent judgment poses to collectivist political ideals, see Onkar Ghate, “Breaking the Metaphysical Chains of Dictatorship: Free Will and Determinism in Anthem,” Essays on Ayn Rand’s Anthem, ed. Robert Mayhew, New York: Lexington Books, 2005, 225-254.
 
[30] This paragraph is indebted to Darryl Wright’s lecture on “Reason and Selfishness,” audio available from Ayn Rand Bookstore.
 
[31] Rand, Atlas Shrugged, 1030. Because human action is volitional and because a person’s mind and body are an integrated, indivisible whole, no moral code could call for the performance of certain physical actions (such as giving money to the poor) without correlatively (at least implicitly) calling for the performance of certain kinds of mental actions (such as putting one’s faith in god, dispensing with logical priorities, etc.).
 
[32] Rand observes elsewhere that “Guilt is altruism’s stock in trade, and the inducing of guilt is its only means of self-perpetuation.” “Moral Inflation,” Ayn Rand Letter III, 13, 2.
 
[33] Rand identifies, among the principal consequences of altruism, lack of self-esteem and lack of respect for others. “The Ethics of Emergencies,” 49.
 
[34] This is not to say that anyone who chooses to commit suicide is altruistic or has reason to be altruistic. In certain circumstances, suicide can be a rational, egoistic choice. The point is simply that for a person who truly does not value his life, the suicidal nature of altruism would not render altruism irrational. For further discussion of the status of suicide in the Objectivist ethics, see Smith, Viable Values, pp. 143-45.
 
[35] For brief discussion of this, see Peikoff, “The Art of Thinking,” lecture # 3, audio available from Ayn Rand Bookstore. (This topic occupies only a portion of that lecture.)
 
[36] I employ “pessimism” here only as a convenient shorthand; strictly, pessimism is not the equivalent of the malevolent universe premise. See Peikoff, Objectivism, 343.
 
[37] We should note, however, that her suppression of judgment is different from that of the typical second hander, who has no independent judgment to suppress. Dominique judges continually, if often silently. Thanks to Greg Salmieri for pointing this out.
 
[38] At one point, he remarks that he does not wish “to be the symbol of anything,” 631.[1]Rand, “Introduction” to 1968 edition, xiii in our edition.[1]Thanks to Harry Binswanger, Allan Gotthelf, and Robert Mayhew for helpful discussions of my early ideas for this essay, and to Robert Mayhew, Greg Salmieri, and Ann Ciccolella for helpful comments on a draft of it.
 
[39] Rand, “Introduction” to 1968 edition, xiii in our edition.
 
[40] Thanks to Harry Binswanger, Allan Gotthelf, and Robert Mayhew for helpful discussions of my early ideas for this essay, and to Robert Mayhew, Greg Salmieri, and Ann Ciccolella for helpful comments on a draft of it.

​© Copyright Ayn Rand Center Israel. All rights reserved.