האתיקה האובייקטיביסטית  חלק א 

איין ראנד

מאחר שאני עומדת לדבר על האתיקה האובייקטיביסטית, אתחיל בכך שאצטט את הנציג הטוב ביותר של אתיקה זאת  – ג'ון גאלט, ב"מרד הנפילים":

"במשך מאות שנים של אסונות ופורענויות, שנחתו עלינו בגלל הקוד המוסרי שלכם, זעקתם שהקוד שלכם הופר, שהפורענויות הם העונש על הפרת הקוד, שהאדם חלש ואנוכי מכדי לשפוך את כל הדם הדרוש. הוקעתם את האדם, הוקעתם את הקיום, הוקעתם את העולם הזה, אבל אף פעם לא העזתם להטיל ספק בקוד שלכם. ... המשכתם לזעוק שהקוד שלכם נאצל, שהטבע האנושי אינו טוב דיו להגשים אותו. ואיש לא קם ושאל את השאלה: טוב? על פי איזו אמת מידה?"
"רציתם לגלות את זהותו של ג'ון גאלט. ובכן, אני האיש ששאל את השאלה ההיא."

"כן, זהו אכן עידן של משבר מוסרי. ... הקוד המוסרי שלכם הגיע לשיאו, למבוי הסתום שבסוף מסלולו. ואם אתם רוצים להמשיך לחיות, אתם לא צריכים עכשיו לחזור למוסריות ... אלא לגלות אותה." 1, 2​

מהו מוסר, או אתיקה? זהו קוד ערכי, זוהי מערכת של ערכים המדריכה את האדם בהחלטותיו ופעולותיו – ההחלטות והפעולות הקובעות את המטרה של חייו ואת מהלך חייו. האתיקה, כמדע, עוסקת בגילוי ובהגדרה של קוד כזה.

השאלה הראשונה שעליה יש להשיב, כתנאי מוקדם לכל נסיון להגדיר, לשפוט או לקבל מערכת של אתיקה מסוימת, היא: מדוע זקוק האדם למערכת ערכים?

אני מדגישה זאת. השאלה הראשונה איננה: איזה קוד ערכי צריך האדם לקבל? השאלה הראשונה היא: האם האדם זקוק בכלל לערכים – ומדוע?

האם מושג הערך, ה"טוב או רע", הוא המצאה אנושית שרירותית, שאינה קשורה לעובדות המציאות, שאינה נגזרת מהן ושאינה נתמכת על ידן – או שמא הוא מבוסס על עובדה מטפיזית, על תנאי שאינו ניתן לשינוי של קיום האדם? (אני משתמשת במלה "מטפיזית" במובן של: מה ששייך למציאות, לטבע הדברים, לקיום.) האם מוסכמה אנושית שרירותית, מנהג בלבד, הם הקובעים כי האדם חייב לפעול על-פי מערכת עקרונות – או האם קיימת עובדה במציאות המחייבת זאת? האם האתיקה היא תחום של גחמות: של רגשות אישיים, צווים חברתיים והתגלויות מיסטיות – או שמא היא תחום של השכל?האם האתיקה היא מותרות סובייקטיביות – או הכרח  אובייקטיבי?

בהיסטוריה העגומה של האתיקה – מלבד כמה יוצאים מן הכלל נדירים ולא מוצלחים – אנשי המוסר ראו את האתיקה כתחום של גחמות, כלומר של האי-רציונלי. חלק מהם עשו זאת במפורש, בכוונה – אחרים באופן מרומז, כבררת מחדל. גחמה היא רצון שנחווה על-ידי אדם שאינו יודע את הגורם לו ואינו רוצה לגלותו.

אף פילוסוף לא נתן תשובה רציונלית ומדעית, תשובה שניתנת להוכחה באופן אובייקטיבי על השאלה: מדוע זקוק האדם לקוד ערכי. כל עוד שאלה זאת נותרה ללא תשובה, אי אפשר היה לגלות או להגדיר קוד מוסרי, רציונלי, מדעי,  אובייקטיבי. אריסטו, הגדול שבין כל הפילוסופים, לא ראה את האתיקה כמדע מדוייק; הוא ביסס את המערכת המוסרית שלו על התבוננות במה שהאנשים האצילים והחכמים בזמנו בחרו לעשות, ולא ענה על השאלות:  מדוע הם בחרו לפעול כך,  ומדוע הוא העריך אותם כאצילים וחכמים.

רוב הפילוסופים תפסו את קיומה של האתיקה כדבר מובן מאליו, כנתון, כעובדה היסטורית, ולא עסקו בגילוי הסיבה המטפיזית או התוקף האובייקטיבי שלה. רבים מהם ניסו לבטל את המונופול המסורתי של המיסטיקה בתחום האתיקה ולהגדיר לכאורה מוסר רציונלי, מדעי, לא דתי. אבל הניסיונות שלהם לא היו אלא קבלת דוקטרינות אתיות של מיסטיקנים והצדקתן על בסיס חברתי, ניסיונותיהם לא היו אלא החלפת האל ב-חברה.
המיסטיקנים המוצהרים ראו את "רצון האל" השרירותי והלא מוסבר כאמת המידה לטוב וכמה שקובע את תקפות האתיקה שלהם. הניאו-מיסטיקנים החליפו אותו ב"טובת החברה", ובכך נפלו למעגליות של הגדרה, כמו "אמת המידה לטוב הוא מה שטוב לחברה". משמעות הדבר הייתה, מבחינה הגיונית – וכיום, באופן מעשי כלל עולמי – כי ה"חברה" עומדת מעל כל עקרון של אתיקה, משום  שהיא המקור, היא הסטנדרט והקריטריון לאתיקה, משום ש"הטוב" הוא כל דבר שהחברה רוצה בו, כל דבר שהיא טוענת שהוא לרווחתה ולהנאתה. פירושו של דבר הוא כי ה"חברה" יכולה לעשות כל דבר שהיא רוצה, משום ש"הטוב" הוא כל דבר שהיא בוחרת לעשות משום שהיא בוחרת לעשות זאת.
ומכיוון שאין יישות שהיא חברה, שכן חברה היא רק אוסף של אנשים פרטיים – פירוש הדבר הוא כי אנשים אחדים (הרוב או כל כנופייה הטוענת להיות דובר הרוב) רשאים מבחינה מוסרית לפעול להשגת כל גחמה (או כל זוועה) שהם רוצים להשיג, בעוד אנשים  אחרים נדונים לבלות את חייהם בשירות רצונותיהם של חברי הכנופייה.
קשה לומר שזה רציונלי, אך רוב הפילוסופים החליטו כעת להכריז שהשכל (ה-reason) נכשל, שהאתיקה היא מחוץ לכוחו של השכל, שאי אפשר להגדיר אתיקה רציונלית ואי אפשר יהיה להגדירה אי פעם, וכי בתחום האתיקה – בבחירת ערכיו, פעולותיו, שאיפותיו, מטרות חייו – האדם חייב להיות מודרך על-ידי משהו שונה מן השכל.

על-ידי מה?  על-ידי אמונה – אינסטינקט – אינטואיציה – התגלות – הרגשה – טעם – דחף – משאלה – גחמה. כיום, כמו בעבר, רוב הפילוסופים מסכימים שהסטנדרט האולטימטיבי של האתיקה הוא גחמה (הם מכנים זאת: "הנחה שרירותית" או "בחירה סובייקטיבית" או "מחוייבות רגשית") – והמאבק הוא רק ביחס לשאלה  של מי היא הגחמה: שלך או של החברה או של הרודן או של אלוהים. יהיו אשר יהיו הדברים האחרים שביחס אליהם חלוקים ביניהם  אנשי האתיקה כיום, הרי שהם מסכימים ביניהם כי האתיקה היא עניין סובייקטיבי וכי שלושת הדברים שאינם נכנסים לתחומה הם: השכל – התודעה4​ – המציאות.

אם הינכם תוהים מדוע העולם מתמוטט עתה ומגיע לרמה נמוכה יותר ויותר של גיהנום, זוהי הסיבה לכך.
אם ברצונכם להציל את הציוויליזציה, הנחה  זאת של האתיקה המודרנית – ושל כל ההיסטוריה של האתיקה – צריכה לעמוד למבחן.

כדי להעמיד במבחן הנחת יסוד של כל דיסציפלינה, יש להתחיל מן ההתחלה. באתיקה, יש להתחיל בשאלה: מה הם  ערכים? מדוע האדם זקוק להם?

'ערך' הוא מה שפועלים כדי להשיגו ו/או לשמרו. המושג 'ערך' איננו ראשוני; הוא מניח מראש תשובה על השאלה: ערך עבור  מי ועבור  מה? הוא מניח מראש ישות שמסוגלת לפעול להשגת מטרה שיש לה אלטרנטיבה. במקום שבו לא קיימת אלטרנטיבה, לא יכולים להתקיים לא מטרות ולא ערכים.

אני מצטטת מתוך הנאום של גאלט:

"ביקום יש רק חלופה בסיסית אחת: קיום או אי-קיום – והיא מתייחסת לסוג אחד ויחיד של ישויות: לאורגניזמים חיים. חומר דומם מתקיים באופן בלתי תלוי, אך אין הדבר נכון לגבי החיים: החיים תלויים במסלול פעולה מסוים. אי-אפשר להרוס חומר, הוא אמנם משנה את צורתו אך אינו יכול להפסיק להתקיים. רק אורגניזם חי נתקל בחלופה הקבועה: סוגיית החיים או המוות. החיים הם תהליך של פעולה שהעצמי מייצר כדי לקיים את עצמו. אם אורגניזם נכשל בפעולתו, הוא מת; רכיביו הכימיים נשארים בעולם, אך חייו אינם קיימים עוד. רק בזכות המושג 'חיים' מתאפשר בכלל המושג 'ערך'. רק לגבי ישות חיה הדברים יכולים להיות טובים או רעים."

כדי להבהיר נקודה זאת באופן מלא, נסו לדמיין רובוט בן אלמוות שלא ניתן להרוס אותו, ישות שנעה ופועלת אבל אינה מושפעת מדבר, ישות שאי אפשר לשנותה משום בחינה, שאי אפשר להזיק לה, לפגוע בה או להשמידה. ליישות כזו לא יוכלו להיות ערכים כלשהם; היא לא תוכל להרוויח או להפסיד דבר; היא לא תוכל לראות דבר כמשהו שהוא  בעדה או נגדה, כמשרת את רווחתה או כמאיים עליה, כמספק את האינטרסים שלה או כבלתי מספק אותם. לא יוכלו להיות לה לא אינטרסים ולא מטרות.

רק יישות  חיה יכולה להיות בעלת מטרות ובעלת היכולת ליצור מטרות. רק לאורגניזם החי יש היכולת לפעולה של ייצור עצמי, המכוונת למטרה. ברמה  הפיזית, תפקודיהם של כל האורגניזמים החיים, מהפשוטים ביותר למורכבים ביותר – מתפקוד ההזנה בתא בודד של אמבה ועד למחזור הדם בגוף האדם – הם פעולות הנוצרות על-ידי האורגניזם עצמו ומכוונות למטרה אחת: קיום החיים של האורגניזם.5

חייו של אורגניזם תלויים בשני גורמים: החומר או הדלק שלו הוא זקוק, המצוי בסביבתו, והפעולה של גופו שלו, פעולה של שימוש  נכון בדלק. מהו הסטנדרט שקובע מה  נכון בהקשר זה? הסטנדרט הוא חייו של האורגניזם, או: מה שדרוש לקיומו של האורגניזם.

בעניין זה, לא עומדת בפני האורגניזם ברירה: מה שדרוש לקיומו נקבע על-ידי טבעו, על-ידי סוג היישות שהינו. האורגניזם יכול להסתגל לסביבה בצורות רבות, באופנים רבים, כולל יכולתו להתקיים במשך זמן מה במצב של נכות או חולי, אבל האלטרנטיבה היסודית של קיומו נותרת בעינה: אם האורגניזם נכשל בתפקודים הבסיסייים הדרושים לפי טבעו – אם הפרוטופלסמה של אמבה מפסיקה לספוג מזון, או אם ליבו של אדם מפסיק לפעום – האורגניזם מת. במובן יסודי, חוסר תנועה הוא ההיפך מן החיים. אפשר לקיים את החיים רק על-ידי תהליך מתמיד של פעילות של קיום עצמי. המטרת של פעולה זאת, הערך האולטימטיבי, שכדי לשמרו יש להשיגו בכל רגע במהלך הפעולה, הוא  חיי האורגניזם.

ערך  אולטימטיבי הוא המטרה הסופית, המטרה שכל המטרות האחרות הן אמצעים להשגתה –והיא הקובעת את הסטנדרט שלפיו מוערכות כל המטרות האחרות. חייו של אורגניזם הם  הסטנדרט הערכי שלו: מה שמקדם את חייו הוא  הטוב, מה שמאיים עליהם הוא  הרע.

ללא מטרה סופית, לא יכולות להיות מטרות משניות או אמצעים: סדרת אמצעים הנמשכת ללא סוף לעבר מטרה שאינה קיימת היא, מבחינת מטפיסית ואפיסטמולוגית, בלתי אפשרית. רק מטרה סופית, מטרה כשלעצמה, היא המאפשרת קיומם של ערכים. מבחינה מטפיסית,  החיים הם התופעה היחידה שהיא מטרה כשלעצמה: ערך שמושג ונשמר על-ידי תהליך מתמיד של פעולה. מבחינה אפיסטמולוגית, מושג ה'ערך' תלוי באופן יסודי ונגזר ממושג שקודם לו, המושג 'חיים'. לדבר על 'ערך' באופן מנותק מ'חיים' זה גרוע אף יותר מסתירה במונחים. רק מושג  החים הוא שהופך את מושג הערך לאפשרי.

בתשובה לפילוסופים הטוענים שאי אפשר לבסס קשר בין מטרות או ערכים לבין עובדות המציאות, ברצוני להדגיש את העובדה כי יישים חיים, קיימים ומתפקדים, מחייבים את קיומם של ערכים ואת קיומו של ערך סופי שהוא, עבור כל יצור חי, חייו שלו. כך, תקפותם של שיפוטים ערכיים מושגת על-ידי התייחסות לעובדות המציאות. העובדה כי יישות חייה קיימת, קובעת את מה שהיא צריכה לעשות. זאת באשר לנושא היחס בין "מה שקיים" לבין "מה שצריך להיות".6

כעת, באיזה אופן מגלה האדם את מושג ה'ערך'? כיצד הוא נעשה מודע לראשונה לנושא  ה"טוב ורע" בצורתו הפשוטה ביותר?  על-ידי התחושות הפיזיות של  הנאה או  כאב. בדיוק כפי שתחושות הם הצעד הראשון בהתפתחותה של תודעה אנושית בתחום הקוגניציה, כך הן הצעד הראשון בתחום ה-הערכה.

היכולת לחוות הנאה או כאב טבועה מלידה בגוף האדם; היא חלק מטבעו, חלק מסוג היישות שהינו. לא ניתנת לו הברירה ביחס ליכולתו לחוות תחושות של הנאה או כאב, ואין בידיו ברירה ביחס לסטנדרט הקובע את הגורמים לתחושות אלה. מהו הסטנדרט הזה?  חייו.

המכניזם של הנאה-כאב בגוף האדם – ובגופיהם של כל האורגניזמים החיים בעלי יכולת תודעה – משמש כשומר אוטומטי של חיי האורגניזם. התחושה הפיזית של הנאה היא סימן המצביע על כך שהאורגניזם פועל במהלך הפעולה  הנכון. התחושה הפיזית של כאב היא סימן אזהרה מסכנה, המצביע על כך שהאורגניזם פועל במהלך פעולה  שגוי, זהו סימן לכך שדבר מה פוגם בתפקוד הנכון של גופו, וכי דרושה פעולה כדי לתקנו. הדוגמה הטובה ביותר לכך מומחשת במקרים הנדירים של ילדים הנולדים ללא יכולת לחוש כאב פיזי; ילדים אלה אינם חיים זמן רב; אין להם אמצעים לגלות מה יכול לפגוע בהם, אין להם סימני אזהרה, ולכן שריטה קטנה יכולה להתפתח לזיהום קטלני, ומחלה קשה יכולה להתגלות כשכבר מאוחר מכדי לטפל בה.

תודעה – עבור אורגניזמים חיים שהם בעלי תודעה – היא אמצעי הקיום הבסיסי.

האורגניזמים הפשוטים יותר, כמו צמחים, יכולים להתקיים באמצעות תפקודיהם הפיזיים האוטומטיים. האורגניזמים הגבוהים יותר, כמו בעלי-החיים והאדם, אינם יכולים להתקיים באופן זה: צרכיהם מורכבים יותר, וטווח פעולותיהם רחב יותר. התפקודים הפיזיים של גופיהם יכולים לבצע באופן אוטומטי רק את תפקיד השימוש בדלק, אך הם לא יכולים  להשיג את הדלק. כדי להשיגו, האורגניזמים הגבוהים יותר זקוקים ליכולת התודעה. צמח יכול להשיג את מזונו מהאדמה שבה הוא גדל. בעל-חיים צריך לצוד אותו. האדם צריך לייצרו.

לצמח אין ברירה ביחס לפעולותיו; המטרות שהוא פועל להשיגן הן אוטומטיות, טבועות בו מלידתו, נקבעות על-ידי טבעו. מזון, מים ואור השמש, הם ערכים שאותם הוא שואף להשיג, הנקבעים על-ידי טבעו. חייו הם אמת המידה הערכית המכוונת את פעולותיו. תנאי הסביבה של הצמח יכולים להיות שונים, יש להם חלופות  – למשל, חום או כפור, יובש או שטפון – וישנן פעולות מסוימות שהוא יכול לבצע כדי להתמודד מול תנאים עוינים, כמו יכולתם של צמחים מסוימים לגדול ולזחול מתחת לסלע כדי להגיע לאור השמש. אך יהיו התנאים אשר יהיו, לאופן פעולתו של הצמח אין חלופות שונות: הוא פועל באופן אוטומטי כדי לקדם את חייו, הוא לא יכול לפעול להרס עצמו.

טווח הפעולות הדרוש לקיומם של האורגניזמים הגבוהים יותר הוא רחב יותר: הוא עומד ביחס ישר לטווח  התודעה שלהם. הנמוכים מבין המינים בעלי התודעה הם בעלי יכולת של חישה, המספיקה כדי לכוון את פעולותיהם ולספק את צרכיהם. תחושה נוצרת על-ידי התגובה האוטומטית של איבר חישה לגירוי מהעולם החיצוני; היא מתרחשת ברגע הגירוי ומתקיימת כל זמן שהגירוי נמשך ולא מעבר לכך. תחושות הן תגובות אוטומטיות, צורות של ידע אוטומטיות, שתודעה לא יכולה לרצות בהן ולא יכולה להמנע מהן. אורגניזם שהוא בעל יכולת חישה בלבד מודרך על-ידי מכניזם של הנאה-כאב בגופו כלומר, על-ידי ידע אוטומטי ועל-ידי קוד ערכי אוטומטי. חייו הם הסטנדרט הערכי המכוון את פעולותיו. בטווח הפעולה האפשרי לו, הוא פועל אוטומטית לקדם את חייו ואינו יכול לפעול להרס עצמו.

האורגניזמים הגבוהים יותר הם בעלי צורת תודעה עוצמתית הרבה יותר; הם יכולים לשמר תחושות, הם בעלי יכולת של תפיסה (פרספציה). תפיסה היא קבוצת תחושות הנשמרות ומאוחדות באופן אוטומטי במוחו של אורגנזים חי, דבר שמאפשר לו להיות מודע, לא לגירויים בודדים, אלא ל-יישויות, לדברים. בעל-חיים מודרך לא רק  על-ידי תחושות מיידיות,  אלא על-ידי תפיסות. פעולותיו אינן תגובות בודדות ונפרדות לגירויים בודדים ונפרדים אלא תגובות המכוונות על-ידי מודעות מאוחדת למציאות שבפניה הוא ניצב ושאותה הוא תופס. הוא מסוגל לתפוס את הדברים הקונקרטיים הקיימים ברגע מסוים והוא מסוגל ליצור קשרים תפיסתיים אוטומטיים, אך הוא לא יכול להמשיך מעבר לכך. הוא מסוגל ללמוד מיומנויות מסויימות לטיפול במצבים מסויימים, כמו ציד או הסתתרות, מיומנויות שההורים מלמדים את צאצאיהם. אך לבעל-החיים אין יכולת בחירה ביחס לידע ולמיומנויות שהוא רוכש; הוא יכול רק לחזור עליהם דור אחר דור. ולבעל-החיים אין בחירה ביחס לסטנדרט הערכי המכוון את פעולותיו: חושיו מספקים לו קוד אוטומטי של ערכים, ידע אוטומטי על הטוב והרע עבורו, על מה שמקדם את חייו ועל מה שמסכן אותם. לבעל-החיים אין יכולת להרחיב את הידע שלו או להתחמק ממנו. במצבים שבהם הידע שלו פגום, הוא נכחד – כמו, לדוגמה, בעל-חי שעומד על מסילת ברזל בדרכה של רכבת נוסעת. אך כל זמן שהוא חי, פועל בעל-החיים על סמך הידע שלו, בבטחון אוטומטי וללא כוח בחירה: הוא לא יכול להשהות את תודעתו שלו – הוא איננו יכול להחליט  לא לתפוס – הוא לא יכול להתחמק מתפיסותיו שלו – הוא לא יכול להתעלם ממה שטוב עבורו, הוא לא יכול להחליט לבחור ברע ולפעול באופן שפוגע בעצמו.

לאדם אין קוד הישרדות אוטומטי. אין לו מהלך פעולה אוטומטי, ולא מערכת ערכים אוטומטית. חושיו אינם אומרים לו באופן אוטומטי מה טוב או רע עבורו, מה יקדם את חייו או יסכן אותם, לאילו מטרות עליו לשאוף ואילו אמצעים ישיגו אותן, באילו ערכים תלויים חייו, איזה מהלך פעולה הם דורשים. תודעתו שלו חייבת לגלות את התשובות על כל השאלות הללו – אך תודעתו לא תתפקד אוטומטית. האדם, המין החי הגבוה ביותר עלי אדמות – היצור שתודעתו היא בעלת יכולת בלתי מוגבלת להשגת ידע – האדם, הוא היישות החיה היחידה הנולדת ללא כל ערובה להשאר בכלל במצב מודע. ההבדל היחיד בין האדם לבין כל המינים החיים האחרים הוא העובדה שהתודעה שלו היא  רצונית.

בדיוק כפי שהערכים האוטומטיים המכוונים את תפקודי גופו של צמח מספיקים לקיומו, אך אינם מספיקים לקיומו של בעל-חיים – כך הערכים האוטומטיים המסופקים על-ידי המכניזם התחושתי–תפיסתי של תודעת בעל-חיים מספיקים כדי להדריכו, אך אינם מספיקים לאדם. פעולותיו וקיומו של האדם דורשים הדרכה של ערכים  מושגיים הנגזרים מידע  מושגי. אך אי אפשר לרכוש ידע מושגי באופן אוטומטי.

'מושג' הא איחוד שכלי (אינטגרציה מנטלית) של שני דברים קונקרטייים פרספטואליים או יותר, המבודדים על-ידי תהליך של  הפשטה (אבסטרקציה) ומאוחדים על-ידי הגדרה מסוימת. כל מילה בשפה האנושית, פרט לשמות, מסמנת  מושג, הפשטה המייצגת מספר בלתי מוגבל של דברים קונקרטיים מסוג מסוים. על-ידי ארגון החומר הפרספטואלי הנתון למושגים, וארגון המושגים הללו למושגים רחבים יותר ויותר, מסוגל האדם לתפוס, להחזיק, לזהות ולאחד כמות בלתי מוגבלת של ידע, ידע שמתרחב מעבר לפרספציות המיידיות, הנתונות בכל רגע. איברי החושים של האדם פועלים אוטומטית; מוח האדם מאחד את נתוני החושים לפרספציות באופן אוטומטי; אבל תהליך איחוד הפרספציות למושגים – תהליך ההפשטה ויצירת המושגים –  אינו אוטומטי.
תהליך יצירת המושגים אינו מורכב רק מתפיסה של כמה אבסטרקציות פשוטות, כמו 'כסא', 'שולחן', 'חם', 'קר', ומלימוד הדיבור. זהו תהליך המורכב משיטה של שימוש בתודעה, שהשם הטוב ביותר לה הוא המונח 'המשגה'. זהו אינו מצב סביל של רישום רשמים אקראיים. זהו תהליך פעיל של זיהוי רשמים במונחים מושגיים, של איחוד כל מאורע וכל תצפית להקשר מושגי, של תפיסת יחסים, הבדלים ודמיונות בחומר הפרספטואלי ושל הפשטתם למושגים חדשים, של הסקת מסקנות, של יצירת היסקים לוגיים, של הגעה למסקנות , של שאלת שאלות חדשות וגילוי תשובות חדשות ושל הרחבת הידע למכלול הולך וגדל. היכולת המכוונת תהליך זה, היכולת הפועלת באמצעות מושגים, היא:  השכל (ה-reason). התהליך הוא  חשיבה.

השכל (ה-reason) הוא היכולת המזהה ומאחדת את החומר המסופק על-ידי חושיו של האדם. זוהי יכולת שהאדם צריך להפעיל על-ידי בחירה. חשיבה אינה פעולה אוטומטית. בכל שעה ובכל עניין בחייו, האדם חופשי לחשוב או להתחמק ממאמץ זה. החשיבה דורשת מצב של מודעות מלאה וממוקדת. פעולת המיקוד של התודעה היא רצונית. האדם יכול למקד את הכרתו (ה-mind) למודעות מלאה, פעילה ומכוונת למטרה במציאות – והוא יכול לא למקדה ולתת לעצמו להיסחף בעירפול מודע-למחצה, ורק להגיב על כל גירוי מקרי שעשוי להופיע בכל רגע, כשהוא נתון לחסדי המכניזם החושי-תפיסתי הבלתי מכוון שלו ולחסדי הקשרים האקראיים של מכניזם זה המופעלים על-ידו באופן מקרי.

כשאדם לא ממקד את שכלו, אפשר לומר שהוא מודע במובן התת-אנושי של המילה, שכן הוא חווה תחושות ותפיסות. אך במובן של המילה [מודעות] המתאים לאדם – במובן של תודעה המודעת למציאות ומוסגלת לטפל בה, תודעה המסוגלת לכוון את פעולותיו ולהבטיח את קיומו של אדם – שכל שאינו ממוקד הוא  אינו תודעה.

מבחינה פסיכולוגית, הבחירה "לחשוב או לא לחשוב" היא הבחירה "להתמקד או לא להתמקד". מבחינה קיומית, הבחירה "להתמקד או לא להתמקד" היא החירה "להיות מודע או לא להיות מודע". מבחינה מטפיסית, הבחירה "להיות מודע או לא להיות מודע" היא הבחירה בין חיים למוות.

תודעה – עבור האורגניזמים החיים שהם בעלי תודעה – היא אמצעי הקיום הבסיסי. עבור האדם, אמצעי הקיום הבסיסי הוא  השכל. האדם אינו יכול להתקיים, כפי שיכולים בעלי-החיים,  רק על-פי הדרכת הדברים שאותם הוא תופס ברמה הפרספטואלית. תחושת רעב תשדר לו שהוא זקוק למזון (אם הוא למד לזהותה כ"רעב"), אך היא לא תאמר לו כיצד להשיג את המזון ולא תאמר לו איזה מזון טוב עבורו או רעיל. הוא לא יכול לספק את צרכיו הפיזיים הפשוטים ביותר ללא תהליך חשיבה. הוא זקוק לתהליך חשיבה כדי לגלות כיצד לשתול ולגדל את מזונו או איך ליצור כלי נשק לציד. הדברים שאותם הוא תופס עשויים להובילו למערה, אם קיימת מערה זמינה לו – אך כדי לבנות את המחסה הפשוט ביותר, הוא זקוק לתהליך חשיבה. לא הדברים שהוא תופס באמצעות חושיו ולא "אינסטינקטים" לא יאמרו לו כיצד להדליק אש, כיצד לטוות בד, איך לעצב כלים, איך לבנות גלגל, איך לייצר מטוס, כיצד לערוך ניתוח להוצאת תוספתן, איך לייצר נורה חשמלית או שפורפרת אלקטרונית או ציקלוטרון או קופסת גפרורים. אבל חייו תלויים בידע כזה – ורק פעולת תודעה רצונית, תהליך חשיבה, יוכל לספק אותו.

אבל אחריותו של האדם ממשיכה מעבר לכך: תהליך חשיבה אינו אוטומטי ואינו "אינסטינקטיבי" ואינו בלתי רצוני – ולא  בלתי טועה. האדם חייב ליזום אותו, לקיימו ולשאת באחריות לתוצאותיו. עליו לגלות כיצד להבדיל בין מה שנכון או לא נכון וכיצד לתקן את שגיאותיו שלו; עליו לגלות כיצד לתקף את מושגיו, את מסקנותיו ואת הידע שלו; עליו לגלות את חוקי החשיבה, את חוקי הלוגיקה, עליו לכוון את חשיבתו. הטבע לא נותן לו כל ערובה אוטומטית ליעילות המאמצים המנטליים שלו.

דבר לא ניתן לאדם עלי אדמות מלבד הפוטנציאל והחומר שעליו אפשר לממשו. הפוטנציאל הוא מכונה מופלאה: תודעתו; אך זוהי מכונה ללא מצת, מכונה שרצון האדם הוא שצריך להיות המצת שלה, המתנע העצמי והנהג שלה;  האדם חייב לגלות כיצד להשתמש בתודעתו  והוא חייב לקיים את פעילותה באופן מתמיד. החומר הוא היקום כולו, ללא גבולות לידע שהאדם יכול לרכוש ולהנאה מהחיים שהוא יכול להשיג. אך האדם חייב ללמוד, לגלות ולייצר  בעצמו כל דבר שהוא זקוק לו או רוצה בו – על-ידי החלטתו שלו, באמצעות מאמציו שלו, על-ידי מוחו שלו.

יצור שאינו יודע באופן אוטומטי מה נכון או שקרי, אינו יכול לדעת אוטומטית מה צודק או לא צודק, מה טוב או רע עבורו. אך הוא זקוק לידע זה כדי לחיות. הוא אינו פטור מחוקי המציאות, הוא אורגניזים ספציפי, בעל טבע ספציפי, ופעולות ספציפיות נדרשות כדי לקיים את חייו. הוא לא יכול להתקיים על-ידי שימוש באמצעים שרירותיים, ולא באמצעות תנועות אקראיות או דחפים עיוורים, ולא באופן מקרי או על-פי גחמות. מה שקיומו דורש נקבע על-ידי טבעו ולא נתון לבחירתו. מה  שנתון לבחירתו הוא רק אם יגלה את הדרוש לקיומו, אם יבחר במטרות  ובערכים הנכונים או הלא נכונים. הוא חופשי לבחור את הבחירה השגויה, אך אינו חופשי להצליח בדרך זו. הוא חופשי להתחמק מהמציאות, הוא חופשי לא למקד את מוחו ולהיכשל באופן עיוור בכל דרך שירצה, אך אינו חופשי להתחמק מהתהום שהוא מסרב לראות. ידע, עבור כל אורגנזים בעל תודעה, הוא אמצעי הקיום; לתודעה חיה, כל  "יש" מורה על  "מה שצריך להיות". האדם חופשי לבחור שלא להיות מודע, אך אינו חופשי להתחמק מהעונש על חוסר תודעה: הרס. האדם הוא המין החי היחיד המסוגל לפעול להרס עצמו – וזוהי הדרך שבה פעל במשך רוב ההיסטוריה שלו.
המשך קריאה בחלק ב' של המאמר כאן.



הערות
1 ההדגשות בכתב נטוי הן במקור.
2 קטעי נאומו של ג'ון גאלט המופיעים כאן, נלקחו מתוך הספר "מרד הנפילים", בתרגומה של יעל סלע-שפירו, בהוצאת כנרת, זמורה-ביתן, 2012.
3 המונח reason מתורגם ל-שכל או תבונה.
4 המונח mind מתורגם ל-תודעה או הכרה.
5 אין להבין את המונח 'מכוון למטרה' בהתייחסות לתופעות פיזיות כמו התפקודים האוטומטיים של האורגניזם, כ'תכליתי' (מושג שאפשר לייחס אותו רק לפעולות של תודעה), ואין הוא מרמז על קיום עיקרון טלאולוגי כלשהו בטבע. אני משתמשת במונח 'מכוון למטרה' בהקשר זה, כדי לציין את העובדה כי התפקודים האוטומטיים של האורגניזמים החיים הם פעולות שטבען הוא כזה שתוצאתן היא קיום חייהם. (הערת המחברת.)
6 ראנד מתייחסת כאן למה שמכונה בפילוסופיה "בעיית ה-is-ought", או "הפער בין ה-is ל-ought". זהו נושא שמתחבטים בו פילוסופים רבים, במיוחד מאז הצביע הפילוסוף דיוויד יום ביצירתו "מסכת טבע האדם" (1737) על כך שטענות על "מה שצריך", כלומר טענות ערכיות, לא יכולות לנבוע באופן תקף מטענות על "מה שקיים", כלומר, מטענות עובדתיות.​​​​​

 

​© Copyright Ayn Rand Center Israel. All rights reserved.