מי שמבקש לדגול בחברה חופשית, כלומר בקפיטליזם, חייב להבין שהבסיס הדרוש לכך הוא עיקרון זכויות הפרט. מי שתומך בזכויות הפרט, צריך להבין שקפיטליזם הוא המערכת היחידה שיכולה לתמוך ולהגן עליהן. ומי שמעוניין להעריך את היחס שבין חופש לבין מטרותיהם של האינטלקטואלים בימינו, יכול להעריך זאת באמצעות העובדה שמושג זכויות הפרט מושמט, מעוות ומסולף, ונדון לעתים רחוקות, בעיקר על-ידי מי שמכנים את עצמם "שמרנים". 
 
המושג "זכויות" הוא מושג מוסרי – מושג המספק את המעבר הלוגי מהעקרונות המנחים את פעולותיו של הפרט לעקרונות המנחים את יחסיו עם אחרים – מושג ששומר ומגן על המוסר של הפרט בהקשר חברתי – מושג שמקשר בין הקוד המוסרי של האדם לבין מערכת החוק של החברה, בין אתיקה ופוליטיקה. זכויות הפרט הן האמצעי להכפפת החברה לחוק המוסרי.

זכויות אדם

איין ראנד

כל מערכת פוליטית מבוססת על מערכת אתית [תורת מוסר][1] כלשהי. תורות המוסר הדומיננטיות בהיסטוריה האנושית היו גרסאות של הדוקטרינה האלטרואיסטית-קולקטיביסטית  שמכפיפה את הפרט לסמכות גבוהה יותר, מיסטית או חברתית. כתוצאה מכך, רוב המערכות הפוליטיות היו גרסאות שונות של אותה עריצות ריכוזית [statist] שנבדלו ביניהן רק בדרגה, לא בעיקרון היסודי, ושהוגבלו רק על-ידי מסורת, כאוס, מקרים של עימותים אלימים או משברים תקופתיים. בכל המערכות הללו, כללי המוסר יושמו ביחס לפרט אך לא ביחס לחברה. החברה הושמה מחוץ לחוק המוסרי, כהתגלמותו של החוק, כמקורו או כפרשן היחיד שלו – והחדרת התפיסה של הקרבה עצמית כחובה חברתית נחשבה למטרתה העיקרית של האתיקה בקיומו של האדם.

מאחר ש"חברה" כישות לא קיימת, שכן חברה היא רק קבוצה של אנשים פרטיים, פירוש הדבר היה כי, למעשה, שליטי החברה היו פטורים מהחוק המוסרי; הם היו כפופים רק לטקסים מסורתיים, החזיקו בכוח מוחלט ותבעו ציות עיוור – לפי העיקרון  המובלע כי "הטוב  הוא מה שטוב לחברה (או לשבט, לגזע, לאומה), וציוויי השליט הם קולו של הטוב על פני האדמה".

עיקרון זה נכון ביחס לכל המערכות הריכוזיות, ביחס לכל הגרסאות של האתיקה האלטרואיסטית-קולקטיביסטית, המיסטית או החברתית. הביטוי "זכותם האלוהית של המלכים" הוא תמצות התיאוריה הפוליטית של הגרסה הראשונה; "קול המון כקול שדי" – של השנייה. דוגמאות ידועות לכך הן: התיאוקרטיה של מצרים, שפרעה שימש בה כהתגשמות האל; שלטון הרוב הלא מוגבל או הדמוקרטיה של אתונה; מדינת הרווחה של קיסרי האימפריה הרומית; האינקוויזיציה של ימי-הביניים המאוחרים; המלוכה האבסולוטית של צרפת; מדינת הרווחה של פרוסיה של ביסמרק; תאי הגזים של גרמניה הנאצית; בית המטבחיים של ברית-המועצות.

 

​כל המערכות הפוליטיות הללו היו ביטויים של האתיקה האלטרואיסטית-קולקטיביסטית – והמשותף להן הוא העובדה שהחברה עמדה מעל החוק המוסרי, כשליט כל-יכול גחמתי. כך, מבחינה פוליטית, כל המערכות הללו היו גרסאות של חברה  לא  מוסרית.

ההישג המהפכני היסודי ביותר של ארצות-הברית של אמריקה היה  הכפפת החברה לחוק מוסרי.

 

​עיקרון זכויות הפרט של האדם ייצג את הרחבת המוסר למערכת החברתית – כהגבלת הכוח של המדינה, כהגנה על האדם נגד הכוח הברוטאלי של הכלל, כהכפפת  הכוח ל- זכות. ארצות-הברית הייתה החברה  המוסרית הראשונה בהיסטוריה.

 

כל המערכות הקודמות ראו את האדם כאמצעי של הקרבה למטרות של אחרים, ואת החברה כמטרה בפני עצמה. ארצות-הברית ראתה את האדם כמטרה בפני עצמה, ואת החברה כאמצעי לדו-קיום של שלום בין פרטים, שנעשה באופן מאורגן,  וולונטרי. כל המערכות הקודמות טענו שחיי האדם שייכים לחברה, שהחברה יכולה להיפטר מן האדם בכל דרך שתבחר, וכי כל סוג של חופש שממנו הוא נהנה ניתן לו רק בחסד,  ברשותה של החברה, והוא יכול להישלל בכל עת. ארצות-הברית דגלה בכך שחיי האדם הם בבעלותו  בזכות (כלומר: לפי עיקרון מוסרי ועל-פי טבעו), שזכות שייכת לפרט, שלחברה כשלעצמה אין כל זכויות, ושהמטרה המוסרית היחידה של ממשלה היא ההגנה על זכויות הפרט.

 

​"זכות" היא עיקרון מוסרי המגדיר ומאשרר את חופש הפעולה של אדם בהקשר חברתי. יש רק זכות יסודית אחת (כל השאר הן תוצאותיה או נגזרותיה): זכותו של אדם לחייו שלו. החיים הם תהליך של קיום עצמי ושל פעולות של ייצור עצמי; הזכות לחיים משמעותה היא הזכות לבצע פעולות של קיום עצמי וייצור  עצמי – כלומר: החופש לפעול את כל הפעולות הדרושות, לפי טבעו של יצור רציונלי, לקיום חייו, לקידומם, להגשמתם ולהנאתו (זו המשמעות של הזכות לחיים, לחירות ולחתירה לאושר).

 

מושג ה"זכות" מתייחס רק לפעולה – ובמיוחד, לחופש הפעולה. משמעותו היא חופש מפני כפייה או פגיעה פיזית על-ידי אנשים אחרים.

 

​לפיכך, ביחס לכל פרט, זכות היא האישור המוסרי לדבר חיובי – לחופש של הפרט לפעול לפי שיפוטו שלו, למען מטרותיו שלו, על-פי בחירתו החופשית, ללא כפייה. באשר לשכניו, זכויותיו לא מטילות שום התחייבויות עליהם,  חוץ מהתחייבויות מסוג שלילי: להימנע מהפרת זכויותיו.

 

הזכות לחיים היא המקור של כל הזכויות – והזכות לקניין היא היישום היחיד שלהן. ללא זכויות קניין, זכויות אחרות אינן אפשריות כלל. מאחר שהאדם צריך לקיים את חייו באמצעות עבודתו שלו, אדם שניטלת ממנו הזכות לתוצרי עבודתו נותר חסר אמצעים לקיים את חייו. אדם שתוצרי עבודתו נלקחים ממנו על-ידי אחרים, הוא עבד.

 

זכרו שהזכות לקניין היא זכות לפעולה, כמו כל הזכויות האחרות; היא אינה הזכות ל- דבר [לאובייקט] כלשהו, אלא לפעולה יצרנית, לפעולה של ייצור מוצר או השגתו כתגמול על עבודה. אין ערובה לכך שהאדם  ישיג נכס כלשהו אלא רק לכך שנכס שהוא ייצר או הרוויח יהיה בבעלותו. זוהי הזכות להשיג, לשמור, להשתמש ולהיפטר מערכים חומריים.

 

מושג זכויות הפרט הוא כה חדש בהיסטוריה האנושית כך שרוב האנשים עדיין לא תפסו אותו באופן מלא. בהתאם לשתי תורות המוסר, המיסטית או החברתית, חלק מן האנשים טוענים שזכויות הן מתת האל, וחלק אחר – כי זכויות מוענקות על-ידי החברה. אך למעשה, מקור הזכויות הוא טבע האדם.

 

​הצהרת העצמאות [של ארצות-הברית] מכריזה כי [ל]בני-האדם "הוענקו על-ידי בוראם זכויות מסוימות שלא ניתנות להעברה". עניין מוצאו של האדם – ללא תלות באמונה אם הוא נוצר על-ידי בורא או על-ידי הטבע – לא משנה את העובדה שהוא ישות מסוג מסוים – יצור רציונלי – שאינו יכול לפעול בהצלחה תחת כפייה, ושזכויות הן תנאי הכרחי לאופן הקיום שלו.

"המקור של זכויות האדם אינו חוק אלוהי או חוק של בית המחוקקים, אלא חוק הזהות. א' היא א' – ואדם הוא אדם. זכויות הן התנאים הדרושים על-ידי טבעו של האדם לקיום תקין של חייו. כדי שהאדם יחיה על פני האדמה, זה  נכון עבורו, כלומר הוא צריך, וזוהי זכותו, להשתמש בתבונתו, זה  נכון עבורו לפעול על-פי שיפוטו החופשי, זה  נכון עבורו לעבוד כדי להשיג את ערכיו ולהחזיק בתוצרי עבודתו. אם חיים על פני האדמה הם מטרתו, יש לו  זכות לחיות כיצור רציונלי: הטבע מונע ממנו את האי-רציונלי." ("מרד הנפילים").

 

הפרת זכויות האדם משמעה הוא לכפות על האדם לפעול נגד שיפוטו שלו, או להפקיע את ערכיו. ביסודו של דבר יש רק דרך אחת לעשות זאת: על-ידי שימוש בכוח פיזי. קיימים רק שני גורמים  שיכולים להפר את זכויות האדם: העבריינים והממשלה. ההישג הגדול של ארצות-הברית היה לקבוע הבדל בין השניים – על-ידי איסור על הממשלה לפעול בחסות החוק בדרכים הדומות לאלה שבהן פועלים עבריינים.

 

הכרזת העצמאות קבעה את העיקרון ש"כדי להגן על זכויות אלה, מיוסדות ממשלות". עיקרון זה סיפק את הצידוק התקף היחיד לממשלה והגדיר את מטרתה הראויה היחידה: להגן על זכויות האדם על-ידי הגנתו מפני אלימות פיזית.

 

​בכך השתנה תפקידה של הממשלה מתפקיד של שליט לתפקיד של משרת. הממשלה נקבעה כדי להגן על האדם מפני עבריינים – והחוקה נכתבה כדי להגן על האדם מפני הממשלה. מגילת הזכויות [של ארצות-הברית] לא כוונה כלפי אזרחים פרטיים, אלא כלפי הממשלה – כהכרזה מפורשת שזכויות הפרט תפסו את מקומו של כל כוח ציבורי או חברתי.

 

התוצאה הייתה דוגמה לחברה תרבותית, דבר שאמריקה הייתה קרובה להשגתו במשך תקופה קצרה של כמאה וחמישים שנה. חברה תרבותית היא חברה שבה נאסר השימוש בכוח פיזי בין בני-אדם – חברה שבה הממשלה, שפועלת כשוטר, יכולה להשתמש בכוח  רק כתגובה ורק כנגד מי שיזם שימוש בו.

 

​זו הייתה המשמעות החשובה ביותר והמטרה של הפילוסופיה הפוליטית של אמריקה, המונחת ביסוד עיקרון זכויות הפרט. אך היא לא נוסחה באופן מפורש, לא התקבלה באופן מוחלט ולא מומשה באופן עקבי.

 

הסתירה הפנימית של אמריקה הייתה האתיקה האלטרואיסטית-קולקטיביסטית. האלטרואיזם עומד בניגוד לחופש, לקפיטליזם ולזכויות הפרט. אי אפשר לשלב את החתירה לאושר עם המעמד המוסרי של קורבן.

 

​מושג זכויות הפרט הוא שהוליד חברה חופשית. חיסולו של החופש חייב היה להתחיל בחיסול זכויות הפרט.

 

עריצות קולקטיביסטית אינה מעזה לשעבד מדינה על-ידי החרמה מוחלטת של ערכיה, החומריים או המוסריים. השעבוד נעשה באמצעות השחתה פנימית. ממש כפי שבתחום החומרי בזיזת העושר של מדינה מושגת על-ידי אינפלציה של המטבע – כך אפשר לראות כיום את הוצאתו לפועל של תהליך האינפלציה בתחום הזכויות. תהליך זה מביא לגידול במספר ה"זכויות" שהוכרזו זה מקרוב, עד שאנשים לא מבחינים בכך שמשמעות המושג התהפכה. בדיוק כפי ש"כסף רע דוחק כסף טוב", כך ה"זכויות האינפלציוניות" דוחקות זכויות אמיתיות.

 

​שימו לב לעובדה המוזרה שמעולם לא היה ריבוי כזה, בכל העולם, של שתי תופעות סותרות: "זכויות" חדשות לכאורה ומחנות עבודה בכפייה.

ה"טריק" היה העברת מושג הזכויות מהתחום הפוליטי לתחום הכלכלי.

​מצע המפלגה הדמוקרטית משנת 1960 מסכם את ההעברה הזאת באופן ברור ומפורש. הוא מכריז שממשל דמוקרטי "יאשר מחדש את מגילת הזכויות הכלכליות" שפרנקלין רוזוולט חקק במצפוננו הלאומי לפני שש-עשרה שנה".[2]

זכרו היטב את משמעות המושג  "זכויות" כשתקראו את הרשימה  המוצגת במצע זה:

​"1. הזכות לעבודה מועילה ומתגמלת בתעשייה או בחנויות או בחוות או במכרות של  האומה.

2. הזכות להרוויח מספיק כדי להשיג מזון, ביגוד ובילוי נאותים.​

3. הזכות של כל איכר לגדל ולמכור את תוצריו ברווח שיבטיח לו ולמשפחתו פרנסה מכובדת.

4. הזכות של כל בעל עסק, גדול או קטן, לסחור באווירה חופשית מתחרות לא הוגנת ומשליטה של מונופולים מבית או מחוץ.​

5. הזכות של כל משפחה למגורים נאותים.

6. הזכות לטיפול רפואי נאות ולהזדמנות להשיג וליהנות מבריאות טובה.​

7. הזכות להגנה נאותה מפני איומים כלכליים של  זקנה, מחלה, תאונות ואבטלה.
8. הזכות לחינוך טוב."

 

אפשר להבהיר את העניין על-ידי כך שבסופו של כל אחד משמונת הסעיפים הללו נוסיף שאלה אחת:  על חשבון מי?

עבודות, מזון, ביגוד, בילוי (!), בתים, טיפול רפואי, חינוך וכו', אינם גדלים בטבע. אלה הם ערכים מעשי ידי אדם – סחורות ושירותים המיוצרים על-ידי בני-אדם.  מי יספק אותם?

 

​אם חלק מן האנשים הם בעלי  זכאות לתוצרי עבודתם של אחרים, פירושו של דבר שהאחרים הם משוללי זכויות ונידונים לעבודה בכפייה.

 

כל "זכות" לכאורה של אדם אחד, המחייבת הפרת זכויות של אדם אחר, איננה, ולא יכולה להיות זכות.

​אף אדם לא יכול להיות בעל זכות לאכוף על אדם אחר מחויבות שהוא לא רוצה בה, חובה ללא גמול או שעבוד שלא מרצון. לא יכול להיות דבר כזה כמו  "הזכות לשעבד".

 

זכות אינה כוללת את המימוש החומרי של זכות זאת על-ידי אנשים אחרים; היא כוללת רק את החופש להשיג תוצאה חומרית שהיא פרי מאמציך שלך.

 

​שימו-לב, בהקשר זה, לדיוק האינטלקטואלי של האבות המייסדים [של ארצות-הברית]: הם דיברו על הזכות לחתירה לאושר – לא על הזכות לאושר. פירוש הדבר הוא כי האדם הוא בעל זכות לפעול באופן שלפי הערכתו חיוני להשגת אושרו; אין פירוש הדבר שאחרים חייבים לעשותו מאושר.

 

הזכות לחיים משמעה הוא כי לאדם יש הזכות לקיים את חייו באמצעות עבודתו שלו (בכל רמה כלכלית, גבוהה ככל שיכולתו תאפשר לו);  אין משמעה שאחרים צריכים לספק לו את צרכי החיים.

 

​הזכות לקניין משמעה הוא כי לאדם יש הזכות לפעול את הפעולות החיוניות להשגת נכס, לשימוש בו ולהיפטרות ממנו;  אין משמעה שאחרים חייבים לספק לו נכסים.

 

הזכות לחופש ביטוי משמעה הוא כי לאדם יש הזכות להביע את דעותיו ללא סכנה של דיכוי, הפרעה או פעולת ענישה על-ידי הממשלה. אין משמעה שאחרים צריכים לספק לו אולם הרצאות, תחנת רדיו או מכונת דפוס שבאמצעותם הוא יבטא את דעותיו.

כל פעולה שמערבת יותר מאדם אחד, דורשת את ההסכמה מרצון של כל אחד מהמעורבים. לכל אחד מהם יש זכות להחליט את החלטתו שלו, אך לאף אחד אין זכות לכפות את החלטתו על האחרים.

 

אין דבר כזה כמו "זכות לעבודה" – קיימת רק זכות למסחר חופשי, כלומר: הזכות של אדם לקחת על עצמו עבודה אם אדם אחר בוחר לשכור את שירותיו. אין "זכות לבית", קיימת רק הזכות למסחר חופשי: הזכות לבנות בית או לרכוש בית. לא קיימות "זכויות לשכר 'הוגן' או מחיר 'הוגן'" אם אף אחד לא מעוניין לשלם אותו, להעסיק אדם או לקנות את תוצרתו. לא קיימות "זכויות של צרכנים" לחלב, לנעליים, לסרטים או לשמפניה, אם אף יצרן אינו בוחר לייצר פריטים אלה (יש רק זכות לייצר אותם בעצמך). אין "זכויות" של קבוצות מיוחדות, אין "זכויות של איכרים, פועלים, אנשי עסקים, שכירים, מעסיקים, זקנים, צעירים, או אלה שטרם נולדו". קיימות רק  זכויות אדם – זכויות שיש לכל אדם ו-לכל בני-האדם כפרטים.

 

זכויות הקניין וזכות המסחר החופשי הן "הזכויות הכלכליות" היחידות של האדם (למעשה אלה זכויות פוליטיות) – ולא יכול להיות דבר כמו "מגילת זכויות  כלכליות". אך שימו לב שהדוגלים באחרונות [בזכויות הכלכליות] כמעט וחיסלו את הראשונות [את הזכויות הפוליטיות].

 

​זכרו שזכויות הן עקרונות מוסריים המגדירים את חופש הפעולה של האדם ומגנים עליו, אך לא כופים מחויבויות על אנשים אחרים. אזרחים פרטיים אינם מהווים איום על הזכויות או על החירות של מי מהם. אזרח פרטי שפונה לשימוש בכוח פיזי ומפר את זכויותיהם של אחרים הוא עבריין – ולאנשים יש הגנה חוקית מפניו.

 

עבריינים הם מיעוט קטן בכל זמן או מקום. הנזק שהם גרמו לאנושות הוא זעיר בהשוואה לזוועות – שפיכות הדמים, המלחמות, הרדיפות, ההחרמות, הרעב, השעבוד, ההרס הכולל – שבוצעו על-ידי ממשלות. באופן פוטנציאלי, הממשלה היא הגורם המסוכן ביותר המאיים על זכויות האדם: היא מחזיקה במונופול חוקי על השימוש בכוח פיזי מול מי שבאופן חוקי נאסר עליו השימוש בנשק. ממשלה שאינה מוגבלת על-ידי זכויות הפרט, היא האויב הקטלני ביותר של האדם. מגילת הזכויות לא נכתבה כהגנה מפני פעולות  פרטיות, אלא כהגנה מפני פעולות ממשלתיות.

 

​שימו לב לתהליך חיסולה של הגנה זאת.

 

זהו תהליך שבו מיוחסות לאזרחים פרטיים הפרות שאסורות על-פי החוקה לממשל (ושאין בכוחם של אזרחים לבצען), דבר שמביא לשחרור הממשלה מכל הגבלות. חילוף זה בולט יותר ויותר בתחום חופש הביטוי. במשך שנים, הקולקטיביסטים הפיצו את הרעיון שסירובו של פרט לממן את יריבו היא הפרת זכותו של היריב לחופש ביטוי ופעולה של "צנזורה".

 

זוהי "צנזורה", הם טוענים, אם עיתון מסרב להעסיק או לפרסם את מאמריו של מי שדעותיו נוגדות את מדיניות העיתון.

זוהי "צנזורה", הם טוענים, אם אנשי עסקים מסרבים לפרסם בעיתון שמגנה, מעליב או משמיץ אותם.

 

זוהי "צנזורה", הם טוענים, אם נותן חסות לתכנית טלוויזיה מתנגד לשערורייה בתכנית שהוא מממן – כמו למשל המקרה שבו הוזמן אלג'ר היס [Alger Hiss] לגנות את סגן-הנשיא לשעבר ניקסון.

 

​וישנו גם ניוטון מינאו [Newton N. Minow], יו"ר ועדת התקשורת הפדרלית, המכריז: "צנזורה נעשית על-ידי דרוגים, מפרסמים, רשתות שידור, וערוצי תקשורת הדוחים תכניות המוצעות באזוריהם". זהו אותו מר מינאו המאיים לבטל את הרישיון של כל תחנה שלא תישמע לדעותיו ביחס לתכניות – וטוען  שזאת אינה צנזורה.

 

​שימו לב להשלכות של מגמה כזאת.

 

המונח "צנזורה" מתייחס רק לפעולה של הממשלה. שום פעולה פרטית אינה צנזורה. אף אדם או גורם פרטי לא יכול להשתיק אדם או למנוע פרסום; רק הממשלה יכולה לעשות זאת. חופש הביטוי של פרטים כולל את הזכות לא להסכים, לא להקשיב ולא לממן את המתנגדים לך.

 

​אבל לפי דוקטרינות כמו "מגילת הזכויות הכלכליות", לפרט אין זכות לעשות שימוש באמצעים החומריים שברשותו בהתאם לעמדותיו שלו – הוא חייב לתת את כספו ללא הבחנה לכל דובר או תועמלן, כך שהם הופכים לבעלי ה"זכות" לרכושו.

 

המשמעות של מצב זה היא שהיכולת לספק אמצעים חומריים לביטוי רעיונות מונעת את הזכות להחזיק ברעיונות כלשהם. פירוש הדבר הוא כי מוציא לאור חייב לפרסם ספרים שהם בעיניו חסרי-ערך, או שקריים או מרושעים;  שנותן חסות לתכנית טלוויזיה חייב לממן פרשנים שבזים לתפיסותיו; שבעל עיתון חייב להעביר את מאמרי המערכת שלו לרשותו של כל חוליגן צעיר הקורא לשעבוד העיתונות. משמעות הדבר היא שקבוצת אנשים אחת משיגה את "הזכות" לרישיון בלתי מוגבל לפעול – בעוד שקבוצה אחרת הופכת לנטולת יכולת לפעול ולחסרת אונים.

 

אבל מאחר שאי אפשר, כמובן, לספק עבודה, מיקרופון או טור בעיתון לכל דורש,  מיהו זה שיקבע את "חלוקת" ה"זכויות הכלכליות" ויבחר את הזכאים להן, כשזכות הבחירה הזאת ניטלת מבעליה? ובכן, מר מינאו הבהיר זאת היטב.

 

ואם תטעו לחשוב שהדבר נכון רק ביחס לבעלי רכוש רב, מוטב שתבינו שתורת "הזכויות הכלכליות" כוללת את ה"זכות" של כל מחזאי לעתיד, כל משורר ביטניק, כל מלחין רעש, כל אמן לא אובייקטיבי (שהוא בעל קשרים פוליטיים) לתמיכה כספית שלא סיפקת להם כשלא באת להופעותיהם. איזו משמעות אחרת יש לתכנית להוציא את כספי המיסים שלך על אמנות מסובסדת?

​ובעוד שאנשים תובעים "זכויות כלכליות", המושג של זכויות פוליטיות נעלם. נשכחה המשמעות של זכות חופש הביטוי, שהיא החופש להגן על דעותיך ולשאת בתוצאות האפשריות, ובהן אי-הסכמה עם אחרים, התנגדות, חוסר פופולריות וחוסר תמיכה. התפקיד הפוליטי של "זכות חופש הביטוי" הוא להגן על מתנגדים ועל מיעוטים לא פופולריים מפני דיכוי בכוח – לא להבטיח להם את התמיכה, את היתרונות ואת הגמול של פופולריות שלא השיגו.

 

​במגילת הזכויות כתוב: "הקונגרס לא יחוקק חוק... המגביל את חופש הביטוי או את חופש העיתונות...". אין בה דרישה לכך שאזרחים פרטיים יספקו מיקרופון לאדם שמצדד בפגיעה בהם, או מפתח לפורץ שמבקש לשדוד אותם, או סכין לרוצח שרוצה לשסף את גרונם.

 

זהו מצב העניינים ביחס לאחד הנושאים החשובים ביותר כיום: זכויות  פוליטיות לעומת "זכויות  כלכליות", זה או-או. האחד מחסל את האחר. אך למעשה אין "זכויות כלכליות", אין "זכויות של הכלל", אין "זכויות של האינטרס הציבורי". המונח "זכויות הפרט" הוא מונח שיש בו יתירות: לא קיים סוג אחר של זכויות ואף גורם אחר מלבד הפרט לא יכול להיות בעל זכויות.

​אלה הדוגלים בקפיטליזם "לסה-פיר" [laissez-faire] הם היחידים הדוגלים בזכויות אדם.

 

 

 

[1] הנתון בסוגריים רגילים מובא במקור; בסוגריים מרובעים – הערות המתרגם.

 

[2] הכוונה היא להכרזת הנשיא האמריקאי בנאומו בינואר 1944 על הצורך ב"מגילת זכויות שנייה".

אלו הדוגלים בקפיטליזם "לסה-פיר" הם היחידים הדוגלים בזכויות האדם.

​© Copyright Ayn Rand Center Israel. All rights reserved.