טבעה של ממשלה

ממשלה היא מוסד האוחז בכוח הבלעדי לאכיפה של חוקי התנהלות חברתית מסוימים באיזור גאוגרפי נתון.
 
האם בני אדם זקוקים למוסד כזה – ומדוע?
 
מכיוון ששכלו של האדם הינו כלי הקיום הבסיסי שלו, האמצעי לרכישת ידע ולהדרכת פעולותיו – התנאי הבסיסי הנדרש לו הוא החופש לחשוב ולפעול על פי שיפוטו הרציונלי. אין בכך לטעון כי על האדם לחיות לבד וכי חיים על אי בודד הם המתאימים במיוחד עבורו. אדם יכול להפיק טובה גדולה ביותר מקשרים עם אנשים אחרים.
 
סביבה חברתית תורמת מאוד לשרידות מוצלחת – אך רק בתנאים מסוימים.
"שני הערכים הגדולים שאותם ניתן להרוויח מקיום חברתי הם: ידע ומסחר. האדם הינו בעל החיים היחיד המסוגל להעביר ולהרחיב את מאגר הידע שלו מדור לדור; הידע הזמין באופן פוטנציאלי לאדם הינו גדול יותר מכל מה שאדם אחד יכול לרכוש במהלך חייו; כל אדם זוכה להטבה בלתי ניתנת לחישוב מהידע שהתגלה על ידי אחרים. הערך הגדול השני הוא בחלוקת העבודה: היא מאפשרת לאדם לייחד את מאמציו לתחום מסוים של עבודה ולסחור עם אחרים המתמחים בתחומים אחרים. סוג זה של שיתוף פעולה מאפשר לכל האנשים הנוטלים חלק בו להשיג ידע רב יותר, מקצועיות ויותר תמורה עבור יצרנותם מאשר היו יכולים להשיג על ידי ייצור עצמי, על אי בודד או בחווה המספקת את צרכי בעליה."
 
אולם ההטבות הללו מציינות, מגבילות ומגדירות איזה סוג של אדם יכול להיות לערך לאדם אחר ובאיזה סוג של חברה: רק אדם רציונלי, יצרני, עצמאי בחברה רציונלית, יצרנית וחופשית". (האתיקה האובייקטיביסטית, בספר "מעלת האנוכיות").
 
חברה השודדת את תוצרי עבודתו של הפרט, או משעבדת אותו, או מנסה להגביל את חירות מחשבתו, או כופה עליו לפעול בניגוד לשיפוטו הרציונלי – חברה היוצרת עימותים בין צוויה לבין דרישות טבע האדם – איננה, במובן הצר של המונח, חברה אלא כנופיה המוחזקת יחדיו על ידי חוקי כנופיה ממוסדים. חברה שכזאת הורסת את כל הערכים של קיום אנושי משותף, אין לה צידוק אפשרי והיא מייצגת, לא מקור של הטבות, אלא את האיום הקטלני ביותר לקיומו של האדם. חיים באי נידח בטוחים יותר ועדיפים ללא שיעור לקיום ברוסיה הסובייטית או גרמניה הנאצית.
 
על מנת שבני אדם יוכלו לחיות יחד בחברה שוחרת שלום, יצרנית ורציונלית ולהתקשר זה עם זה לתועלת הדדית, עליהם לקבל את העיקרון החברתי הבסיסי שבלעדיו לא תיתכן חברה מוסרית: העיקרון של זכויות הפרט.
 
להכיר בזכויות הפרט משמעו להכיר ולקבל את התנאים הנדרשים על ידי טבע האדם למען קיומו הראוי.
 
זכויות האדם יכולות להיפגע על ידי השימוש בכוח פיזי. רק באמצעות כוח פיזי ניתן לנשל אדם אחר מחייו, או לשעבדו, או לשדוד אותו, או למנוע ממנו להשיג את מטרותיו, או לכפות עליו לפעול בניגוד לשיפוטו הרציונלי.
 
התנאי המוקדם לחברה תרבותית הוא הוצאה של הפעלת הכוח הפיזי מהיחסים החברתיים – ועל ידי כך ביסוס העיקרון כי אם בני אדם רוצים לפעול בינם לבין עצמם, עליהם לעשות זאת באמצעות שכלם: על ידי דיון, שכנוע והסכמה מרצון וללא כפייה. התולדה ההכרחית של זכותו של אדם לחיים הינה זכותו להגנה עצמית. בחברה מתורבתת, כוח ישמש רק כתגובה ורק כלפי אלה היוזמים את השימוש בו. כל הסיבות ההופכות יזימה של אלימות לרוע, הופכות את יזימתה של תגובה בכוח למחויבות מוסרית.
 
אם חברה "פציפיסטית" כלשהי תגנה את התגובה באמצעות שימוש בכוח, היא תיוותר חסרת ישע ונתונה לרחמיו של הבריון הראשון שיחליט לפעול באופן לא מוסרי. חברה כזאת תשיג בדיוק את ההפך מכוונתה: במקום לבער את הרוע, היא תעודד ותתגמל אותו.
 
כאשר חברה אינה מספקת הגנה מאורגנת נגד אלימות, היא תכפה על כל אזרח להתנהל באופן חמוש, להפוך את ביתו למבצר, לירות בזרים המופיעים על מפתן ביתו – או להצטרף לכנופיה של אזרחים שתקיים משטר חסות ותילחם בכנופיות אחרות, שנוצרו למען אותה מטרה, וכך להוביל להידרדרות החברה לתוהו של שלטון-כנופיות, כלומר, שלטון של כוח אלים, ומלחמות שבטיות של פראים פרהיסטוריים.
 
השימוש בכוח פיזי – גם השימוש בו כתגובה – לא יכול להיות נתון לשיקול הדעת של האזרח הבודד. דו-קיום בשלום אינו אפשרי כאשר אדם נאלץ לחיות תחת האיום המתמיד של אלימות שתופעל כנגדו על ידי כל אחד משכניו בכל רגע. גם אם כוונותיהם של שכניו טובות או רעות, שיפוטם רציונלי או אי-רציונלי, גם אם הם מונעים על ידי תחושת צדק או בורות או דעה קדומה או זדון – הפעלת השימוש בכוח כנגד אדם אחר אינה יכולה להיות נתונה לשיקוליו השרירותיים של אחר.
 
דמו לעצמכם, לדוגמא, מה יקרה אם אדם יאבד את ארנקו, יסיק כי הוא נשדד, יפרוץ לכל בית בשכונה כדי לחפשו, ויירה באדם הראשון שיביט בו במבט זועם, משום שראה במבט זה הוכחה לאשמתו.
 
השימוש בכוח כתגובה דורש חוקים אובייקטיביים של עדויות על מנת לבסס את עובדת קיום הפשע ולהוכיח מי ביצע אותו, זאת יחד עם חוקים אובייקטיביים להגדרת העונש והליכי הענישה. אנשים המנסים לשפוט פשעים, ללא חוקים כאלה, הופכים לכנופיית לינץ'. אם החברה תשאיר את השימוש בכוח בידי אזרחים פרטיים, היא תידרדר לחוקי כנופיה, חוקי לינץ' וסידרה בלתי נגמרת של מריבות דמים פרטיות ונקמות.
אם הפעלת כוח פיזי תוצא מן היחסים החברתיים, בני אדם יזדקקו למוסדות שנועדו למשימה של הגנת זכויותיהם תחת קוד אובייקטיבי של חוקים.
זהו תפקידה של ממשלה – של ממשלה ראויה – זהו תפקידה הבסיסי, וכן ההצדקה המוסרית היחידה לקיומה והסיבה בשלה נזקק אדם לממשלה.
ממשלה הינה האמצעי להכפפת השימוש בכוח (כתגובה לאלימות) לשליטה אובייקטיבית – כלומר, תחת חוקים המוגדרים באוביקטיביות.
 
ההבדל היסודי בין פעולה פרטית ופעולה ממשלתית – הבדל הסובל מהתעלמות כוללת כיום – טמון בעובדה שהממשלה מחזיקה את המונופול על השימוש בכוח פיזי. עליה להחזיק במונופול כזה משום שהיא הגורם המרסן והנאבק נגד אלימות יזומה; ובשל סיבה זאת בדיוק, פעולותיה צריכות להיות מוגדרות בנוקשות, מוגבלות ותחומות; פעולותיה צריכות להיות בלתי נגועות בגחמות או פרצי רגשנות; עליה לפעול כרובוט חסר אישיות, כשהחוקים הם הכוח המניע היחיד שלו. כדי שחברה תהיה חופשית על ממשלתה להיות מוגבלת. במערכת חברתית מתוקנת, אדם פרטי חופשי באופן חוקי לבצע כל פעולה שהוא חפץ בה (כל עוד הוא אינו מפר את זכויותיהם של אחרים), בעוד שנציג ממשלתי מוגבל על ידי החוק בכל פעילות רשמית שלו. אדם פרטי יכול לעשות כל דבר מלבד מה שהוא אסור חוקית; לנציג ממשלה אסור לעשות דבר מלבד מה שהוא מורשה לעשות על פי החוק.
 
זהו האמצעי להכפפת ה"כוח" ל"זכות". זאת המשמעות של הביטוי האמריקאי "ממשלה של חוקים ולא של אנשים".
 
טבעם של חוקים הנכונים לחברה חופשית והמקור לסמכות הממשלה נובעים מהטבע והמטרה של ממשלה ראויה. העיקרון הבסיסי של שניהם מצוין בהצהרת העצמאות: "בכדי להבטיח את הזכויות הללו [לאינדיבידואלים], נוסדו ממשלות עבור בני האדם, שואבות את כוחם הצודק מהסכמת הנמשלים..."
 
מאחר שההגנה על זכויות הפרט היא המטרה הראויה היחידה לקיומה של ממשלה, זהו הנושא היחיד הראוי לחקיקה: כל החוקים צריכים להתבסס על זכויות הפרט ומכוונים להגנתם. כל החוקים חייבים להיות אובייקטיביים (ומוצדקים אובייקטיבית): על האדם לדעת בבירור, ומראש בטרם ינקוט פעולה, מה החוק אוסר עליו לעשות (ומדוע), מה מהווה פשע ומה העונש שהוא יישא אם יבצעו.
מקורות הסמכות של הממשלה הינם "הסכמת הנמשלים." משמעות הדבר היא שממשלה איננה שליט, אלא המשרת או הסוכן של האזרחים; משמעות הדבר היא שלממשלה כשלעצמה אין זכויות מלבד אלו שהועברו לה על ידי האזרחים למטרה מסוימת.
יש רק עיקרון בסיסי אחד שהאדם הפרטי חייב להסכים לו אם ברצונו לחיות בחברה תרבותית וחופשית: העיקרון של הסתלקות מן השימוש בכוח פיזי והעברת זכותו להגנה עצמית לממשלה, למטרת אכיפה מוגדרת חוקית, אובייקטיבית ומסודרת. או בניסוח אחר, הוא חייב לקבל את ההפרדה בין כוח לבין גחמה (כל גחמה, כולל גחמותיו שלו).
 
מה יתרחש במקרה של אי הסכמה בין שני אנשים ביחס לנושא ששניהם מעורבים בו?
 
בחברה חופשית, אין כופים על אדם אחד לשתף פעולה עם אדם אחר. אנשים משתפים פעולה רק מתוך הסכמה חופשית, וכאשר רכיב הזמן מעורב, על ידי חוזה. אם חוזה מופר באופן שרירותי על ידי אדם אחד, הדבר עלול לגרום לפגיעה פיננסית הרסנית לאחר – ולקורבן לא יהיה כל פיצוי מלבד תפיסת רכושו של הפוגע. אך גם כאן, השימוש בכוח אינו יכול להיות נתון בידי אדם פרטי. עניין זה מוביל לאחד התפקידים החשובים ביותר והמורכבים ביותר של הממשלה: התפקיד של בורר המיישב סכסוכים בין אנשים על פי חוקים אובייקטיביים.
 
פושעים הם מיעוט קטן בכל חברה תרבותית למחצה. אולם ההגנה והאכיפה של חוזים באמצעות בתי משפט וחוק אזרחי הן הצורך החיוני ביותר של חברה שוחרת שלום; ללא הגנה כזאת, שום תרבות לא תוכל להתפתח ולהתקיים.
 
אדם אינו יכול לשרוד, כפי שבעלי חיים שורדים, על ידי פעילות בטווח הרגע המידי. אדם צריך לסמן את מטרותיו ולהשיגן לאורך טווחי זמן מתמשכים; עליו לחשב את צעדיו ואת תכניותיו לטווח חיים. ככל שמחשבתו של אדם טובה יותר וידיעותיו מעמיקות יותר, טווח התכנון שלו מתארך. ככל שתרבות גבוהה יותר ומורכבת יותר, טווח הפעילות הנדרש בה הולך ומתארך – ולפיכך, טווח החוזים בין אנשים הולך ומתארך והזדקקותם להגנה על ביטחון הסכמים אלו נדרשת בתכיפות רבה יותר.
 
אפילו חברת סחר-חליפין פרימיטיבית לא תוכל לתפקד אם אדם יסכים להחליף שק תפוחי אדמה עבור סל ביצים ולאחר שיקבל את הביצים יסרב למסור את תפוחי האדמה. נסו לדמיין מה משמעות דרך פעולה גחמתית כזאת בחברה תעשייתית שבה אנשים מעבירים סחורות במיליארדי דולרים על ידי אשראי, או מסכמים חוזים לבניית מבנים במיליוני דולרים, או חותמים על חכירה של 99 שנים.
 
הפרה חד צדדית של חוזה מערבת הפעלה בלתי-ישירה של כוח פיזי: היא מבוססת, במהותה, על כך שאדם אחד מקבל ערכים מוחשיים, סחורות או שירותים אחרים, ולאחר מכן מסרב לשלם עבורם וכך מחזיק בהם בכפייה (על ידי אחזקה פיזית בלבד), לא מכוח זכות – כלומר, מחזיק בהם ללא הסכמת בעליהם. הונאות כוללות שימוש עקיף דומה בכוח: הן מבוססות על השגת ערכים חומריים ללא הסכמת בעליהם, תחת מצגי שווא והבטחות שקריות. סחיטה היא סוג נוסף של הפעלת כוח עקיפה: היא מבוססת על השגת ערכים חומריים, לא בתמורה לערך, אלא באיום להפעלת כוח, אלימות או פגיעה.
 
חלק מפעולות אלה הן פליליות בבירור. אחרות, כמו הפרת חוזה באופן חד צדדי, עשויות שלא להיות מונעות ממניע פלילי, אך עלולות להיגרם בשל חוסר אחריות וחוסר רציונליות. פעולות אחרות עשויות להיות בנושאים מורכבים, כשלכל אחד מהצדדים טענות מוצדקות. אך בכל מקרה, כל המקרים הללו צריכים להיות כפופים לחוק המוגדר באופן אובייקטיבי ועליהם להיפתר על ידי בורר ללא משוא פנים, המיישם את החוק, כלומר על ידי שופט (וחבר מושבעים כאשר הדבר מתאים).
ראו את העיקרון הבסיסי המשליט את הצדק בכל אחד מהמקרים: זהו העיקרון כי איש לא יוכל להשיג ערך של אדם אחר ללא הסכמתו – ובהקבלה, כי זכויותיו של אדם לא יופקרו לרחמי החלטה חד צדדית, בחירה שרירותית, אי הרציונליות, הגחמה של אדם אחר.
 
זוהי, במהותה, מטרתה של ממשלה: לאפשר קיום חברתי לאדם, על ידי הגנה על היתרונות שבו ומאבק בעוולות שבני אדם עלולים לגרום זה לזה. התפקידים הנכונים של הממשלה נכללים בשלושה תחומים רחבים, הכרוכים כולם בנושאים של כוח פיזי והגנה על זכויות אדם: המשטרה, שתפקידה להגן על אנשים מפני פושעים – השירותים הצבאיים, הנועדים להגנה מפני פולשים מבחוץ – בתי המשפט, ליישוב מחלוקות בין אנשים על פי חוק אובייקטיבי.
 
שלושה תחומים אלה כוללים נושאים מקבילים ונגזרים רבים – ויישומם בפועל, בצורה של חקיקה מסוימת, הינו מורכב ועצום. הוא קשור לתחום מדע מסוים: הפילוסופיה של החוק. טעויות רבות ואי-הסכמות רבות אפשריות בתחום היישום, אך מה שחיוני כאן הוא העיקרון המיושם: העיקרון הקובע שתכלית החוק והממשלה היא הגנה על זכויות הפרט.
 
כיום, עיקרון זה נשכח, מוכחש וסובל מהתעלמות. התוצאה היא מצבו הנוכחי של העולם, נסיגה של האנושות להיעדר החוק של עריצות אבסולוטית, לפראות הפרימיטיבית של שלטון הכוח האלים.
 
במחאה חסרת שיקול דעת נגד מגמה זאת, ישנם המעלים את השאלה האם ממשלה כשלעצמה היא רעה מטבעה והאם אנרכיה היא השיטה החברתית האידיאלית. אנרכיה, כמושג פוליטי, היא הפשטה נאיבית ובלתי קשורה למציאות: בשל כל הסיבות שנידונו לעיל, חברה ללא ממשלה מאורגנת תהיה נתונה לרחמיו של הפושע הראשון שיופיע ושיוביל אותה לכאוס של מלחמת כנופיות. אולם האפשרות של אי מוסריות אנושית אינה ההסתייגות היחידה לאנרכיה: גם חברה שכל חבר בה הוא רציונלי לחלוטין ובעל מוסר ללא דופי לא תוכל לתפקד במצב אנרכי: הצורך בחוקים אובייקטיביים ובבורר הגון במקרים של חילוקי דעות הוא המחייב את הכינון של ממשלה.
 
גרסה עכשווית של התיאוריה האנרכיסטית, המבלבלת חלק מתומכי החירות הצעירים, היא אבסורדיות משונה המכונה "ממשלות מתחרות". קבלת הנחת הבסיס של הסטאטיסטים המודרניים – שאינם רואים הבדל בין תפקיד ממשלה לבין תפקיד התעשייה, בין כוח לבין יצירה, ודוגלים בבעלות ממשלתית על עסקים – חסידי ה"ממשלות המתחרות" בוחרים בצד השני של אותו המטבע ומצהירים כי מכיוון שתחרות היא כה מועילה עבור עסקים, יש ליישם אותה גם ביחס לממשלות. במקום ממשלה מונופוליסטית אחת, הם מצהירים כי צריכות להיות מספר ממשלות שונות באותו תחום גאוגרפי שיתחרו על אמונם של אזרחים פרטיים, כאשר כל אזרח חופשי לבחון ולאמץ לעצמו ממשלה כראות עיניו.
 
יש לזכור כי ריסון אנשים באמצעות כוח הוא השירות היחיד שיש לממשלה להציע. שאל את עצמך מה תהייה משמעותה של תחרות בין ספקי ריסון בכוח.
 
אי אפשר לכנות תיאוריה זאת סתירה במונחים, משום שהיא בבירור חפה מהבנה של המונחים "תחרות" ו"ממשלה". אי אפשר גם לראות בה הפשטה מרחפת, משום שהיא חפה מכל קשר או התייחסות למציאות ולא ניתן כלל להפכה לקונקרטים, אף לא באופן גס או מקורב. תיאור אחד יספיק: דמו כי מר סמית, לקוח של ממשלה א', חושד כי שכנו שמעבר לדלת, מר ג'ונס, שהינו לקוח של ממשלה ב', שדד אותו; חוליית שוטרים א' מתקדמת לכיוון ביתו של מר ג'ונס ושם היא פוגשת בחוליית שוטרים ב', המכריזה כי אינם מכירים בסמכות של ממשלה א'. מה קורה אז? תוכלו להמשיך מכאן.
 
האבולוציה של המושג "ממשלה" הייתה ארוכה, והתפתחה לאורך היסטוריה פתלתלה. ניצוץ מסוים של תפקידה הנכון של ממשלה התקיים בכל חברה מאורגנת, ניצוץ הנגלה בתופעות כמו בידול סמוי (גם אם בלתי קיים לעיתים קרובות) בין הממשלה וכנופיית שודדים – ההילה של כבוד וסמכות מוסרית המוענקת לממשלה כשומרת "חוק וסדר" – העובדה כי גם סוגי הממשל המרושעים ביותר ראו הכרח בקיום מראית עין כלשהי של סדר והעמדת פנים כלשהי של צדק, ולו רק באמצעות רוטינה ומסורת, וביקשו להצדיק את כוחם אם על בסיס מיסטי או חברתי. כפי שהמונרכים האבסולוטיים של צרפת היו זקוקים "לזכות האלוהית של המלכים", כך גם הדיקטטורים המודרניים של רוסיה הסובייטית היו צריכים להוציא הון עתק על תעמולה כדי להצדיק את שלטונם בעיני נתיניהם המשועבדים.בהיסטוריה האנושית, ההבנה של תפקידה הראוי של ממשלה היא הישג מאוחר מאוד: הוא רק בן כמאתיים שנים ומתוארך לתקופת האבות המייסדים של המהפכה האמריקאית. לא זו בלבד שהם זיהו את הטבע והצרכים של חברה חופשית, אלא שהם גם גיבשו אמצעים לתרגם זאת לכדי מעשה. חברה חופשית – כמו כל תוצר אנושי אחר – אינה יכולה להיות מושגת באמצעים אקראיים, על ידי תקוות בלבד או "כוונות טובות" של מנהיגים. מערכת חוקית מורכבת, המבוססת על עקרונות תקפים באופן אובייקטיבי, נדרשת כדי לכונן חברה חופשית וכדי להמשיך ולקיים אותה כחופשית – מערכת שאינה תלויה במניעים, במוסריות או בכוונות של נציגים רשמיים כלשהם, מערכת שאינה מותירה שום הזדמנויות, שום פרצות חוקיות להתפתחותה של עריצות.
 
האיזונים והבלמים של המערכת האמריקאית היו הישג כזה. ולמרות שסתירות מסוימות בחוקה הותירו פתח לצמיחת הסטאטיזם, ההישג חסר התקדים היה המושג של חוקה כאמצעי להגבלה ולריסון כוחה של הממשלה.
 
כיום, כאשר מאמץ מרוכז נעשה על מנת לכחד נקודה זאת, לא יהיה זה מיותר לחזור על כך שהחוקה היא מגבלה על הממשלה, לא על אנשים פרטיים – שהיא אינה מתארת את אופן ההתנהלות של אנשים פרטיים כי אם רק את התנהלות הממשלה – שהיא לא כתב זכויות למען כוחה של הממשלה אלא כתב ההגנה של האזרחים נגד הממשלה.
כעת ראו את ההיקף של ההיפוך המוסרי והפוליטי בתפיסה הרווחת היום של הממשלה. במקום להיות המגינה על זכויות האדם, ההמשלה הופכת להיות הפוגע המסוכן ביותר בהם; במקום להגן על החירות, הממשלה מבססת עבדות; במקום להגן על אנשים מפני היוזמים של כוח אלים, הממשלה יוזמת כוח אלים וכפייה בכל אופן ונושא שנראה לה; במקום לשרת ככלי של אובייקטיביות ביחסים בין אנשים, הממשלה יוצרת משטר תת-קרקעי קטלני של חוסר ביטחון ופחד באמצעות חוקים לא אובייקטיביים שהפרשנות להם נותרת להחלטות השרירותיות של בירוקרטים אקראיים; במקום להגן על אנשים מפני פגיעה בשל גחמה, הממשלה נוטלת לעצמה שלא כדין את הכוח להפעיל גחמה בלתי מוגבלת – כך אנו מתקרבים במהירות לשלב שבו מתקיים ההיפוך האולטימטיבי: השלב שבו הממשלה חופשית לעשות כל שברצונה, בעוד שהאזרחים רשאים לפעול רק לאחר מתן רשות; זהו השלב של התקופה האפלה ביותר בהיסטוריה האנושית, השלב של שלטון הכוח האלים.
 
לעיתים קרובות מציינים כי על אף התקדמותה החומרית, האנושות לא השיגה שום רמה ברת השוואה של הישג מוסרי. הערה זאת מלווה בדרך כלל במסקנה עגומה אודות טבע האדם. הרמה המוסרית של האנושות היא אכן נמוכה באופן מביש. אך אם נביא בחשבון את העיוותים המוסריים המפלצתיים של הממשלות (שהתאפשרו בשל המוסר האלטרואיסטי-קולקטיביסטי) שתחת שלטונם נאלצה האנושות לחיות לאורך חלק ניכר מההיסטוריה, נתחיל להשתומם כיצד הצליחו בני האדם לשמר אפילו את מראיתה של התרבות, ואיזה שריד של הערכה עצמית הותיר אותם הולכים זקופים על שתי רגליהם.
 
נוכל גם להתחיל ולראות ביתר בהירות את טבעם של העקרונות הפוליטיים שיש לקבל ולצדד בהם, כחלק מהמאבק למען רנסאנס אינטלקטואלי.
 
דצמבר 1963